<h1>תלמידי רבינו יונה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהם של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו', פי' היום הקבוע להם לעבוד בו ע"ז שלשה ימים לפניו אסור לשאת ולתת עמהם, דהיינו מקח וממכר. וכתב רש"י ז"ל דעיקר טעמא הוא משום דקאזיל ומודה לע"ז ביום אידו, והאי ישראל דקא גרם ליה ההודאה קא עבר משום [שמות כ"ג] לא ישמע על פיך כלומר ע"י מעשיך, והיינו טעמא דבעי הרחקה שלשה ימים, משום דשלשה ימים לפני יום אידו טרח למזבן מאי דצריך לתקרובת ע"ז ביום אידו כדמפרש בגמרא [ה' ע"ב], הלכך גזרו בהו רבנן, משום דכיום אידם חשיבי להו, ואזיל ומודה מיד לע"ז ואפילו בשוק, דכיון דעסיק במילה מדכר דכיר לה. א"נ דמודה עלה ביום אידו, דכל הנאה דמטיא ליה מכי עסיק בצרכי אידו, ביום אידו מודה עלה. ובגמרא [ו' ע"א] בעי טעמא מאי אין נושאין ונותנין עמהן, אי משום הרויחא הוא דאסיר, דקמרווח ליה בצרכי יום אידו, ואזיל ומודה קמי ע"ז ביום אידו. או דילמא משום [ויקרא י"ט] לפני עור וכו', דחיישינן דהאי בהמה דקא מזבן ליה ישראל, לאקרובה קמי ע"ז קא זבין לה. ומאן דמזבנה נהליה. קא עבר משום לפני עור וכו'. אבל משום הרויחא ליכא, דכיון דבזוזיה קא מרווח ליה, לא חיישינן לאודויי. ואמרינן בגמ' [ו' ע"א] למאי נפקא מינה ומהדרינן כגון דאית ליה לגוי בהמה אחריתי, אי אמרת משום הרויחא אע"ג דאית ליה לדידיה הא קא מרווח ליה ואסיר, אלא אי אמרת משום לפני עור הא אית ליה לדידיה, וכי אית ליה לא עבר משום לפני עור וכו'. וכי תימא היכי קמבעיא ליה לתלמודא אי הוי משום הרויחא אי משום לפני עור דמדקתני להשאילן ולשאול מהם על כרחך לא שייך בשאלה טעמא דלפני עור, דשאלה הדרה בעינה ולא מצי לאקרובי לע"ז הכלי ששאל ממנו, י"ל דודאי גבי להשאילן ולשאול מהם פשיטא ליה לתלמודא, דעיקר איסורא משום הרויחא וקאזיל ומודה, כי קא מיבעיא ליה אלשאת ולתת עמהם מאי. דכיון שהוא מקח וממכר והאי רווח מספקא לן אי משום הרויחא וקאזיל ומודה אי משום לפני עור דמילתא דתקרובת היא.
לשאת ולתת עמהם. י"מ לשאת מהם כלי ולתת להם מעות [מותר] כלו' לקנות מהם כלים וחפצים, אבל למכור להם כלים ודאי אסור מפני שמקריבו לע"ז, ודוחק הוא, שלשון לשאת ולתת בכל ענין משמע בין לקנות מהם בין למכור להם. על כן נראה למורי הרב ר' יונה זצ"ל, דאפילו לקנות מהם כלים אסור מפני שאפילו המעות היו מקריבים לע"ז. והביא ראייה לדבריו, מדאמרינן בירושלמי [פ"ג ה"ה] מצא לפני הקלקלין כיסין מלאין מעות אסורין, פירוש לפני הקלקלין מקום הטנופת ששם מושיבין עבודה זרה, ובאותו מקום כל דבר שנמצא לשם אסור בהנאה, ואפילו דבר שאינו לנוי, לפי שודאי הקריבוהו לע"ז. אבל אם הוא חוץ לקלקלין, דבר שהוא לנוי אסור, ושאינו לנוי כגון כיסין מלאין מעות מותר, ואע"פ שאינו כעין פנים, דבעינן דומיא דזבח וליכא, אפילו הכי אם נהנה אדם משם בשום דבר חייב מיתה, דכיון שהקריבוהו לע"ז אסור בהנייה וכיון שהוא דרכם להקריב לע"ז גם את המעות, אסור לקנות מהם כלים לפי שמקריבין המעות לע"ז, והוי כאילו מכר להם דבר של תקרובת, והוא עובר משום ולפני עור וכו'.
ויש לתמוה היאך נהגו העולם לשאת ולתת עם הגוים בשלשה ימים אלו, ולא עוד אלא אפי' ביום אידם אינם נזהרים. ונראה שסמכו על מה שאמר רבינו שמואל בר מאיר ז"ל בשם זקנו רש"י ז"ל שאינו אסור אלא קצ"ח ונית"ל שעושין עיקרן בשביל יש"ו הנוצרי שהם תופשים בהם ממשות ועיקר אבל בשאר אידיהן אין תופשין בהם ממשות ולא שייך בהו טעמא דילמא אזיל ומודה ומשום הכי שרי. ונראה דאפילו בקצ"ח ונית"ל אין לאסור ג' ימים לפניהם, דהכי אמר שמואל [ז' ע"ב] ובגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, ואפילו ביום אידן אין העולם נזהרין ונהגו לשאת ולתת עמהם, ונראה להתיר ולתת טעם למנהג משני דרכים. הראשון משום איבה כדאמרינן בגמרא [ו' ע"א] דאי איכא איבה שרי, והשני מפני שהוא כמחניף לו כדאמרינן בירושל' [פ"א ה"א] בד"א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר שאינו אלא כמחניף לו ותני היה נכנס לעיר ומצאן שמחין שמח עמהם שאינו אלא כמחניף לו. וכתב הרב רבינו ברוך בעל התרומה ז"ל [סימן קל"ד] דוקא קצ"ח ונית"ל שהם בשביל התלוי, ואפילו אותם יש להתיר משום איבה, א"נ משום דקים ליה בגויה, דלא אזיל ומודה א"נ מפני שהוא כמחניף לו ע"כ. ונראה למורי הרב ז"ל דדוקא מותר למכור להם או להלוות להם או להשאילם שאם ישאלו כלי ולא ניתן להם יש איבה בדבר. אבל אנחנו שנקנה מהם שום דבר או שנלוה או שנשאל מהם זה ודאי אסור, דמי יודע אם אנחנו צריכים ללוות או לשאול. ואין שייך בזה טעם איבה. ומ"מ רבותינו הצרפתים בעלי התוספות ז"ל כתבו ולמאן דקים ליה (בגמ') [בגויה] דלא אזיל ומודה יש להתיר הכל ע"כ. והטעם משום דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם כדאמרינן בגמרא [חולין י"ג ע"ב].
להלוותן פי' ר"ת ז"ל דוקא כשמלוה להם בחינם אבל אם מלוהו בריבית מותר מפני שהוא נושכו כדאמרינן למה נקרא שמו נשך לפי שנושך את האדם. ותו אמרינן בקידושין [כ' ע"א] לעולם ליזבון אינש ברתיה ולא לוזיף בריביתא.
<h2>דף ו:</h2>
ודוקא היכא דקאי בתרי עברי נהרא דלא מצי איהו שקיל ליה, אבל אם היה הגוי יכול לקחתו שלא ע"י ישראל, מותר לישראל לתת לו האבר, שהרי בלא סיוע ישראל היה הגוי לוקח אותו, ואין איסור בדבר כלל. ועל כרחינו יש לנו לומר שזה האבר הוא של הגוי, ואעפ"כ אסור לישראל להושיטו לו משום לפני עור לא תתן מכשול, שבני נח מצווים הם שלא לאכול אבר מן החי, שהוא אחת משבע מצוות שנצטוו בני נח. וכיון שהוא לו אסור, אנחנו אין לנו לסבב עליו שיאכילנו. וקשה מדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה [כ"א ע"ב] כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, דתניא ר' נתן אומר מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח, דכתיב ולפני עור וכו'. ומקשינן התם [כ"ב ע"ב], הא לאו הכי שרי, ותיפוק ליה שהוא אסור בהנייה, כיון שנאמר בו לא יאכל, דכתיב [בראשית ט'] אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, וכתיב ביין לנזיר [במדבר ו'] וענבים לחים ויבשים לא יאכל. ומעתה יש לשאול מהו שהקשה לשם, הא לאו הכי שרי. דלעולם אימא לך, דאי לא משום דכתיב ולפני עור, היה מותר לישראל להושיט לגוי אבר מן החי, כיון שהוא של הגוי ואין לישראל שום הנאה בדבר, דמה הנאה יש לישראל שיושיט לגוי אבר מן החי שהוא שלו. וכיון שאין לו הנאה, א"כ אין בו איסור מטעם איסור הנאה, אלא משום ולפני עור בלבד. על כן נראה לרבני צרפת ז"ל לומר, דאע"פ שהאבר של הגוי, הנאה מטיא לישראל בהושטתו שהגוי מחזיק לו טובה בכך, כיון שהוא משמשו, ועל כן הקשו בפסחים הא לאו הכי שרי, דודאי איסור הנאה איכא בהו. ולשם תירץ התלמוד מפסוקים דאבר מן החי ויין לנזיר אינם אסורין בהנאה. ולפי זה נמצינו למדין, שהיהודים העומדים לשרת על שלחן המלכים והשרים, שאסור להם להושיט לגוי כוס של יין נסך, לפי שיין נסך אסור בהנאה, והוא מהנה לגוי בשמושו, והגוי מחזיק לו טובה ומהנהו, ונמצא שבאה הנאה לישראל על ידי איסור הנאה. אבל אם היין הוא יין כשר, מותר להושיט לו, דכיון שלא נגע בו הגוי עדיין ולא נאסר, כשבאה ההנאה מדבר מותר באה לו. כן נראה למורי הרב ז"ל. כתב רבנו מאיר הלוי ז"ל ושמעינן מינה, דכל היכא דאפשר ליה לגוי למעבד ההוא איסורא שלא ע"י ישראל, אע"ג דקא יהיב ליה ישראל, לא עבר משום לפני עור. דתניא ר' נתן אומר מניין שלא יושיט וכו', ואוקימנא דקאי בתרי עברי נהרא, דלא מצי איהו שקיל ליה, אבל היכא דקאי גביה, כיון דאי לא יהיב ליה, שקיל ליה איהו מיניה בעל כרחיה, שרי למיתב ליה. דיקא נמי דקתני לא יושיט, ולא קתני לא יתן ש"מ. עוד כתב הרב ז"ל, ומסתברא דכי אצטריך תנא למתנא לא יושיט, משום סירכא דבני נח הוא, דלית בהו איסורא אלא משום לפני עור, אבל לגבי נזיר אע"ג דיכיל איהו למשקליה נמי אסיר, דהא אפילו היכא דלא קיהיב איהו, אלא נזיר גופיה איהו הוא דשקליה, כי לא מוכח ליה ישראל חבריה דלא לשתיה, מתפס עליה, דכתיב [ויקרא כ"ו] וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, [סנהדרין כ"ז ע"ב] מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. וכ"ש דלא שרי ליה למתביה ניהליה בידים, ותנן נמי [שביעית פ"ד מ"ג] מחזיקין ידי גוים בשביעית, אבל לא ידי ישראל, ואוקימנא למימר להו הוחזקו בעלמא, דאלמא אפילו הוחזקו בעלמא אסיר למימר ליה לישראל העושה מלאכה האסורה בשביעית, וכ"ש לסיועיה לנזיר למשתי חמרא. ומסתברא דאפילו גבי בני נח נמי, דוקא היכא דאי לא יהיב ליה ישראל נהליה, שקיל ליה איהו בעל כרחיה, אבל היכא דלא מצי שקיל ליה על כרחיה, אע"ג דקאי גביה נמי כמאן דקאי בתרי עברי נהרא דמי ואסיר. ע"כ תורף דבריו ז"ל.
כתב הרב אלפסי ז"ל והילכתא כריש לקיש מטעם דתניא כותיה, וכן פסק רבנו מאיר הלוי ז"ל. ורבני צרפת ז"ל פסקו הלכה כרבי יוחנן, משום דקיימא לן דכל מקום שנחלקו ר' שמעון בן לקיש ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן לבר מהנהו תלת, משום דריש לקיש תלמיד הוא לגבי ר' יוחנן, כדאיתא ביבמות בפרק החולץ [ל"ו ע"א] ואם תאמר והלא הברייתא חולקת על ר' יוחנן, והאיך נפסוק כמותו, י"ל דברייתא סברה לה כתנא קמא דמתניתין, דתנן שלשה ימים לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהם, ואם נשא ונתן מותר, ורבי יוחנן סבירא ליה כתנא בתרא, דתנן וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור ואם נשא ונתן אסור, דהכי אמרינן בגמרא [ז' ע"ב] חכמים היינו ת"ק, ומתרצינן נשא ונתן איכא בינייהו, תנא קמא סבר נשא ונתן מותר, וחכמים סברי נשא ונתן אסור, ואמר לך ר' יוחנן אנא דאמרי כתנא בתרא דמתניתין. ועוד ראייה לפסוק כר' יוחנן דאם איתא דהלכה כר"ל בהא כשמנה ביבמות [ל"ו ע"א] השלשה מקומות שהלכה כר"ל לגבי ר' יוחנן, היה לו למנות גם את זאת בכללן. וכי תימא דמשום הכי לא קא חשיב בכלל, משום דבריית' מסייעא ליה, הא ליתא, דחדא מהנהו תלת דקא חשיב בהו דהלכה כר"ל ברייתא מסייעא ליה, דהיינו החולץ את המעוברת, ואפילו הכי קא חשיב לה בכלל. אלא ודאי הלכה כר' יוחנן, ואם [נשא] ונתן אסור.
דבר שאין מתקיים מוכרין להם. פירש"י ז"ל אינו מתקיים עד יום האיד, אבל אם מתקיים עד יום האיד אסור, דקאזיל ומודה. וקשה מדאמרינן בגמרא גבי ג' ימים לפני אידיהן, הכא דלהקרבה תלתא יומי, כלומר שהוא מכין תקרובת לע"ז ג' ימים קודם לאיד בשלמ' למאן דאמר משום [לפני] עור ניחא, שמוכר לו דבר שהוא עובר בו ומכשילו, אלא למ"ד משום דקאזיל ומודה, ומה הודאה יש בשלשה ימים אלו שמכין בהם. וי"ל דאפילו בשלשה ימים אלו משבח ומודה קדם אלהיו וחושב שע"ז סייעתו לקנות. כדאמרינן בירושלמי [פ"א ה"א] בשלמא לפורען שפיר אלא ליפרע מהן מאי איכא למימר. ותירץ גזירה שמא יאמר ע"ז שלו סייעתו, ולפי פרש"י ז"ל מאי איריא מתקיים עד יום האיד, אפילו אינו מתקיים נמי, באותה שעה שקונה אותו מודה לאלהיו. על כן נראה לפרש דדבר שאינו מתקיים עד יום האיד, כגון ירקות מותר למכור להם, דכיון שאינם מתקיימים אלא ימים אחדים ומיד נפסדין, אין דרכו שיודה לע"ז על כך. אבל דבר שמתקיים כגון כסות או כלים אסור, דאזיל ומודה. וכשמוכר לו פירות נמי ליכא למיחש משום לפני עור, דאם איתה דלהקרבה בעי להו, ערב האיד היה קונה אותן, שיותר טובים הם פירות בני יומם מבני ג' ימים. וביום האיד אפילו דבר שאין מתקיים אסור, דחיישינן לתקרובת. וכל זה לפי אותן הימים, אבל בזמן הזה הכל מותר, כדכתבי' במתניתין.
דינרא קסריאנא. פרש"י [ז"ל] מטבע חדש שעשה מלך קיסר ויצא באותו היום.
מלוה בשטר אין נפרעים מהם. לפי שאינו יכול לכפור בה ואינו כמציל מידם. אבל מלוה על פה נפרעים ממנו וכו'. ובירושלמי [פ"א הי"א] אומר דאפילו מלוה בשטר נפרעין מהם, שאין בכל יום אדם זוכה לגבות את שטרו. וקשה [מן] הירושלמי על התלמוד שלנו, שלא התיר התלמוד שלנו לפרוע מהם אלא מלוה על פה. ונראה למורי הרב ז"ל דהיכא דיש בשטר שום חשש, כגון שאינו בטוח או שאינו במקום טוב, זה ודאי מותר ליפרע מהם ביום אידם, מפני שהוא כמציל מידם. אבל היכא שעומד השטר בטוח ובמקום טוב, ואין שום חשש עליו, זה ודאי אסור ליפרע מהם, כדברי התלמוד שלנו. ויש אומרים שאם אין הגוי מצוי לו אלא ביום אידם, שדרכו לבוא לתפלות בו ביום, מותר ליפרע ממנו, שהוא כמציל מידם.
<h2>דף ז.</h2>
הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר. פירש רת"ם ז"ל, שאין זה האיסור אלא על החכם בלבד דכיון שהוא יודע שחבירו אסר, הוא אין לו להתיר, כדאמרינן בחולין [מ"ד ע"ב] חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר. אבל השואל אין שום איסור עליו. ונראה למורי הרב ז"ל, דאע"פ שאין שום איסור גבי השואל, מ"מ אם שאל לחכם א' ואסר לו, אסור לשואל לשאול לחכם אחר סתם, לראות מה בפיו גם הוא, כדי שיתיר לו. אלא חייב השואל בשעה ששואל לחכם האחר להודיע לו, ולומר לו פלוני החכם אסר לי, או התיר לי, וכשישמע דבריו, אם יש בידו כח לאסור יאסור, אבל אם החכם חבירו אסר אין לו כלל רשות להתיר, אלא אם יראה שטעה ודאי, ואין דבריו נכונים כלל, ואין לו ראייה לאסור, ולחכם האחר יש ראייה להתיר, אפשר שיוכל להתיר. ואם תאמר והא אמרינן התם [לקמן מ' ע"א] הוו נפקי שיפורי דרבה בר בר חנה ואסרי, ושיפורי דרבה ושרו. אלמא משמע בהדיא שאפילו שאסר חכם אחד רשאי האחר להתיר. יש מתרצים דלאו דווקא נקט דשיפורי דרבה בר בר חנא דאסר נפקי ברישא, ובתר הכי נפקי שיפורי דרבה ושרו, אלא שיפורי דרבה נפקי ברישא ושרו, ובתר הכי שיפורי דרבב"ח ואסרי, וקיי"ל דחכם שהתיר, חבירו רשאי לאסור. והנכון לתרץ שכשהם בבית המדרש, והשאלה באה לפניהם, רשאי האחד לאסור והאחר להתיר כדי לחדד ההלכה, ולהעמידה על בוריה. אבל אחר שהסכימו על ההוראה, ויצאה לאיסור, אין לשום חכם אחר רשות להתיר, ואע"ג שגדול ממנו בחכמה ובמניין, אא"כ יש לו ראיות ברורות, ולאחר אין ראייה כלל. ובמסכת חולין הארכתי בזה תהלה לקל.
בשל סופרים הלך אחר המקיל וכו'. ואומרים הגאונים ז"ל שבכל מקום שנאמר איכא דאמרי, הלכה כאותו הלשון האחרון, דלעולם הלכה כלישנא בתרא. אבל רת"ם ז"ל אומר דאדרבה הלכה כלישנא קמא, משום דלישנא בתרא קמי לישנא קמא כטפל לגבי עיקר. ומ"מ הגאונים כולם ורוב החכמים הסכימו דהלכה כלישנא בתרא. וכתבו מקצתם ורת"ם ז"ל כתב הלכה כלישנא קמא, ולא חשו לה. ונראה למורי הרב ז"ל, שכך הוא הנכון דהיכא דחולקים שתי הלשונות, בשל תורה הלך אחר המחמיר, ואע"ג דלישנא בתרא מקיל הלכה כלישנא קמא דמחמיר. [והיכא שמחלוקתם בשל סופרים, הלכה כלישנא בתרא, בין לקולא בין לחומרא.] ובדינין הלכה כלישנא בתרא לעולם. והלכה כדברי המכריע.
אמרינן בגמרא איכא דאמרי עשו מעשיהם במטמוניות מקבלין אותם. בפרהסיא אין מקבלין אותם דכיון שעברו עבירות בפרהסיא ואיגליא בהתיתייהו אין לקבלן.
<h2>דף ז:</h2>
שובו בנים שובבים [ירמיה ג'] פרש"י שובבים לשון מרד וגאוה. כלומר שמרדו בהשי"ת, ושנו ושלשו בעבירה, ואפ' הכי אמר הכתוב שובו בנים, כי המשובה הזאת ששנו ושלשו בעבירה היא כמו חולי, ולא יוכל האדם להסירה, לפי שכבר הורגל בה, אלא על ידי רפואת השם יתעלה, והיינו הוא דכתיב ארפא משובותיכם. מפי רבי ז"ל.
<h2>דף ח.</h2>
מתניתין ואלו אידיהן של גוים קלנדא וסטורניא בגמרא מפרשין לה בע"ה. וקראטסים פרש"י ז"ל יום שכבשה בה רומי הרשעה הממלכה מיד היונים. ויום גנוסיא של מלכים. פירוש יום שממנין בו את המלך. ויום הלידה. פירוש יום לידת המלך. ויום מיתתו. שבאלו הימים הולכים לתפלות, והם חשובים בעיניהם. ובלוריתו. פרש"י שהם מגלחין שער ראשון לע"ז, ומניחין מעט שער אחרי קדקדם, וקורין לו בלעז פלוטה. ותגלחת זקנו. כי כבד עליו השער, וגלחו לשם ע"ז. אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש. ואמרינן בגמרא, בשלמא אותו היום לאפוקי לפניו ולאחריו, אלא אותו האיש לאפוקי מאי, לאפוקי עבדיו.
גמרא קלנדא שמונה ימים. לפני התקופה. פירוש תקופת טבת. אמרינן בגמרא תנו רבנן לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חושך בעדי, וחוזר עולם לתוהו ובהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי. עמד וישב שמונה ימים בתענית. כיון שנפלה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר עולם כמנהגו נוהג, עמד ועשה שמונה ימים טובים, לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבען לשם שמים, והם קבעום לשם ע"ז.
עובדי ע"ז בטהרה [הם]. פירוש בטהרת הלב, כלומר לב טהור יש להם, שאינם מתכוונים לעבוד ע"ז, אע"פ שנראה מתוך מעשיהם כאילו הם עובדים ע"ז. משעת קריאה. ונראה למורי ז"ל שאם אמר לו בשעת קריאה, משלי אני אוכל מותר, דאסתלק ליה קרא [שמות ל"ז] דואכלת מזבחו.
<h2>דף ח:</h2>
מכי רמו שערי באסינתי. פרש"י שמנהגם היה לזרוע שעורים בעריבה. וכשהיה צומח היו מעבירים אותה עריבה לפני חתן ולפני כלה לסימן יפה, כלומר פרו ורבו כמו זה. ויש מפרשים שהיו כותשים השעורים במכתשת, ועושים ממנו שכר לשתות בהלולא. ולשון אסינתי מלשון ביכנא באסיתא [חולין נ"ב ע"א].
<h2>דף יא:</h2>
גמרא חגא דטייעי פירוש יום שמתאספין בו הסוחרים ועושין סעודה ומודים בו לע"ז.
מתניתין עיר שיש בה ע"ז וכו' בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום וכו'. כלומר, כיון שאי אפשר ללכת לשום מקום על אותו הדרך, אלא למקום שהע"ז לשם לבד, אסור ללכת באותו דרך, משום חשדא שהרואהו חושדו שהולך לקלון ע"ז. כך פרש"י ז"ל זאת הבבא הראשונה. וכתב דלא מיירא ביריד כלל. אבל הבבא השניה דעיר שיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות כתב דמיירא ביריד. ונראה למורי הרב ז"ל, שאפילו הבבא הראשונה מיירא ביריד, שאם רצונך לומר דמיירא בעיר שיש להם איד, ולמה יהיה אסור ללכת שם, נהי שהוא אסור לשאת ולתת עמהן, העיר מי אסרה. ועוד דאפילו ביום אידם מותר ללכת לעיירות, ליפרע מהם מלוה על פה, כדכתיבנן לעיל, או מלוה בשטר לפי שיטת הירושלמי, אלא ודאי כולה מתניתין ביריד מיירא. והכי גרסינן בתוספתא בפרקין [פ"א ה"ג], יריד שיש בכרך אסור ללכת באותו דרך ואפילו לעיירות הסמוכות לו, מפני שנראה כהולך ליריד.
<h2>דף יב.</h2>
גמרא משום דנראה כמשתחוה. מסקנא דגמרא הוא זה שכתב הרב ז"ל משום דנראה כמשתחוה. כי הסוגיא לא נאמר אלא משום דנראה ומקשינן בגמרא אילימא דלא מתחזי שרי, והא אמר רבי יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. וכי תימא ברייתא דקתני דאם אינו נראה שרי פליגא אדרב, דאמר אפילו בחדרי חדרים אסור. ומתרצינן משום דנראה כמשתחוה, ואפי' בחדרי חדרים אסור כרב, ולעולם לא תקשי אדרב.
<h2>דף יב:</h2>
חנויות מעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות. בגמרא [נחלקו] ר' יוחנן וריש לקיש. ריש לקיש אמר מעוטרות בוורד והדס אסורות, אבל בשאר פירות מותרות. וטעמיה משום שיש לו הנאה באותו ריח של ע"ז. אבל בשאר פירות שאין מריחין מותר. אלמא משמע שריח ע"ז אסור. וכן נמי משמע מדאמרינן בפסחים [כ"ו ע"א] קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. ואמרינן התם, מעילה הוא דליכא, הא איסורא איכא. ולפי זה קשה מאי דאמרינן בסוף מכלתין [ס"ו ע"ב], בת תיהא פליגי בה אביי ורבא, חד אסר וחד שרי, מאן דאסר ס"ל ריח מילתא, ומאן דשרי ס"ל דריח לאו מילתא היא. ולמי שהיה מתיר קשה, דהא הכא משמע דריחא אסירא. יש לתרץ דשאני וורד והדס דלריחא קאי ואסירי, אבל יין דלאו לריחא קאי אלא לשתיה שרי, וקשה על זה התירוץ, מדאמרינן [פסחים כ' ע"ב] שותין בסלע ומזלפין בשתים. פירוש, דרכן היה לקנות יין בסלע לשתיה והיו קונים בסלעים לזלף לפניהם מפני הנאת ריח היין אלמא משמע דיין לריחא קאי. ותירץ רבינו יצחק הזקן ז"ל דטעם המתיר הוא משום שריח היין מזיק. וכיון שמזיק אע"פ שיש לו בו הנאה מותר, שכל הנהנה מע"ז אם אין בו היזק אסור. אבל אם יש בהנאה ההיא שום היזק מותר. כדאמרינן בחולין [ח' ע"א] השוחט בסכין של ע"ז אם היא הבהמה מסוכנת אסור, משום דמתקן הוא, ונהנה באותה שחיטה, שהבהמה היתה מתה, אלמלא ששחטה בסכין של ע"ז, ולפיכך אסור. אבל אם היתה הבהמה ההיא בריאה מותר, משום דמקלקל הוא לגבי הבהמה, ואע"פ שנהנה מן הבשר, מ"מ כיון שמקלקל הוא לגבי הבהמה מותר, שמעת מינה שלא אסרו כלל הנאת ע"ז, אלא כשאין שם היזק כלל. וענין מחלוקת אביי ורבא בבת תיהא הוא, דמאן דאסר ס"ל דריחא כשתיה. ומאן דשרי ס"ל דריחא אינו כשתיה, תדע דרבא דשרי אמר בגמרא [ס"ו ע"א] מנא אמינא לה דתנן [תרומות פ"י מ"ד] תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת, שאין זה טעם כמון אלא ריח כמון. וא"ת ואיך היה מסתייע רבא מכמון של תרומה, דשאני תרומה שאינה אסורה בהנאה, ומשום הכי הפת מותרת, אבל יין נסך שהוא אסור בהנאה לעולם אימא לך שיהא אסור הריח. אלא ודאי שמעינן מינה דעיקר מחלוקתם לא הוי, אלא משום אי הוי טעם כריח או לא. מפי מורי ז"ל.
<h2>דף יג.</h2>
ור' יוחנן אמר אפילו בשאר פירות אסורות, דנהנה אסור מהנה לא כל שכן. כלומר כיון שאסור ליהנות מע"ז, כל שכן שאין לו לההנותה. ושאינן מעוטרות מותרות. הקשה רש"י ז"ל אמאי מותרות והלא אסור לשאת ולתת עמהם ביום אידם. ותירץ ז"ל דה"ה דשאינן מעוטרות מותרות לקנות מהם דבר המתקיים מפני שמתעצב במכירתו, אבל דבר שאין מתקיים ודאי אסור לקנות מהם משום דאזיל ומודה. וכמו כן פי' דמאי דאמרינן לעיל [ו' ע"ב] דבר שאין מתקיים מוכרים להם אבל לא לוקחים מהם. ולפי זה קשה דהיכי קאמר דדבר המתקיים לוקחים מהם, מפני שמתעצב במכירתו, אדרבה הוא שמח כשמוכר סחורתו שהרי כל הסוחרים מביאים בגדים ושאר מיני סחורות ומוכרים אותם, ולוקחין בדמיהם שאר סחורות ושמחין במכירתם. ומאי דאמרינן לעיל [ו' ע"ב] דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם, איידי דתנא רישא היתר המכירה להם דבר שאין מתקיים, תנא סיפא איסור הלקיחה מהם דבר שאין מתקיים. ונהי שדברי רש"י ז"ל מתקיימין בלוקח מבעל הבית כגון שמוכר בגדיו וכלי תשמישו שהוא מתעצב במכירתם, אבל מסוחר שדרכו בכך מאי איכא למימר. ועוד הקשו עליו חכמי צרפת ז"ל מדאמרינן בגמרא [י"ג ע"ב], ר' ירמיה זבן פיתא, ר' יעקב זבן סנדלא. ולפי זה היאך פירש רש"י ז"ל דמאי דתנן ושאינן מעוטרות מותרות ר"ל שמותר לקחת מהם דבר המתקיים, שהרי בגמרא משמע דאפילו דבר שאין מתקיים מותר לקחת מהם דומיא דפת. ויש מתרצים, דלא גרסינן זבן פיתא אלא זבן פרתא, וכמו כן יש גורסין זבן ביתא דהוי דבר המתקיים, וכל אלו הגרסאות אינם נכונות, דודאי הגירסא הנכונה היא זבן פיתא. דהכי גריס בספרים המדוייקים. והכי גרסינן בירושלמי [פ"א ה"ד] ר' יעקב בר ווא זבן סנדלא, אמר ליה ר' ירמיה ואתה מלוקחי יריד אתה, אמר ליה ואתה לא קנית גלוסקאות מימיך, אמר ליה שאני גלוסקא שהיא חיי נפש. אלמא משמע בהדיא שפת היה. ורשב"ם נכדו של רש"י ז"ל תירץ, דשאני פת שהוא דבר מועט, ואין הגוי מודה עליו ע"כ. והנראה למורי הרב ז"ל לפרש, שעניני היריד חלוקים הם. שיש יריד שמקריבין בו לע"ז ויש יריד שאין מקריבין בו לע"ז, אבל, מ"מ לוקחין בו מכס. כדאמרינן בירושלמי [פ"א ה"ד], ג' ירידים הם, יריד של עכו, יריד של עזה, יריד של בטנה, מחוור שבכולם יריד של בטנה, פירוש היריד הפשוט והידוע שמקריבין בו לע"ז הוא יריד של בטנה. אלמא משמע שהיריד שבעכו ושל עזה לא היה ידוע להם שמקריבין בו לע"ז. א"כ פי' המשנה כך הוא, רישא דקתני עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר, מיירי ביריד שמקריבין בו לע"ז, כגון יריד של בטנה, ולפיכך אסור לשאת ולתת בתוכה. וסיפא דקתני והיו בה חנויות מעוטרות, מיירי כשאין מקריבין בה לע"ז, כגון יריד עכו ועזה, אבל מ"מ לוקחין בהם מכס, כדתנן חנויות מעוטרות אסורות, לפי שלוקחים בהם מכס ומהני לע"ז. אבל חנויות שאינן מעוטרות מותרות, כיון שאין לוקחין בהם מכס. וא"ת ומ"מ והלא הוא אסור ללכת לשם משום דמחזי כהולך לקלון היריד, ומה טעם להתיר בחנויות שאינם מעוטרות, תיפוק לי שההליכה אסורה. [וצ"ל] דאפילו הכי מותר ללכת לשם כדי למעטן כדאמרינן בגמרא הולכים ליריד של גוים, ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות וכו' מפני שהוא כמציל מידם, פירוש שממעטן. וה"נ משמע מדאמרינן בתוספתא דאפילו באלו הירידים שאסרנו ללכת לשם, מותר ללכת שם משום דממעטן. מפי מורי הרב ז"ל.
כל מי שיטול עטרה בראשו וכו'. נראה דמאי דאמרינן במתניתין חנויות מעוטרות שר"ל שהיו עושין בה עטרות מוורד והדס. בהמה תעקר. ואמרינן בגמרא והא איכא צער בעלי חיים. אמר אביי רחמנא [אמר] [יהושע י"א] ואת סוסיהם תעקר.
ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות וכו'. יש אומרים דלאו דוקא נקט אלו בלבד שיהיו מותרים. אלא ה"ה לכל דבר שמותר לקנות מהם, וכן נראה דעת אלפסי ז"ל, שכתב אבל בלוקח מבעל הבית שרי, כלומר שרי כל דבר. וגם הם מביאים ראייה מדאמרינן בגמרא [י"ג ע"ב] ר' ירמיה זבן פיתא ר' יעקב זבן סנדלא. הנה, דאפילו סנדלא שאינו כבית ועבדים ושפחות קנה ר' יעקב. ונראה למורי הרב ז"ל, דדוקא אלו בלבד הם מותרים, דאם איתא דלאו דווקא, אלא ה"ה לכל דבר, היה לו לומר (דתנא) [לתנא] הולכים ליריד של גוים ולוקחים מהם הכל. וכיון דנקט אלו, ש"מ דווקא קתני. והביא ראייה לזה, מדאמרינן בירושלמי [פ"א ה"ד] כסות ישרף, מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח, בהמה תעקר. ומקשינן כסות ישרף, מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח ניחא. אלא בהמה תעקר, והתניא לוקחים מהם בהמה עבדים וכו'. אלמא משמע בהדיא דדווקא קתני בהמה עבדים ושפחות. ועוד ראייה מדאמרינן בגמרא [י"ג ע"ב] ריש לקיש אמר אחד עבד גוי ואחד עבד ישראל, מפני שמכניסו תחת כנפי השכינה. כלומר דווקא עבד הוא מותר, מפני שמכניסו תחת כנפי השכינה. ולפי שאין הגוי מתמעט כשמוכר העבד הוצרך לתת בו טעם מפני שמכניסו וכו'. אבל בתים ושדות וכרמים ודאי מתמעט הוא בהם, ולא הוצרך ר"ל לתת בהם טעם. דשמעת מינה דדבר שיש בו טעם מותר לקנות מהם, כגון עבדים שמכניסן תחת כנפי השכינה, בתים ושדות וכרמים לפי שממעטן, אבל שאר דברים שאין בהם טעם אסור. ואע"פ שחלק עליו ר' יוחנן, ואמר בהמה מאי איכא למימר, אלא כל למעוטינהו שרי. אינו רוצה לומר כל דבר מותר לקחת מהן, לפי שהוא ממעטן. אלא חלק על ר"ל במה שאמר בעבדים שהטעם הוא שמותר לקחתן מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה, לא מטעם שממעטן, חלק עליו ואמר דאפילו בעבדים למעוטינהו הוא, וכל למעוטינהו שרי. אבל לא בא לומר שכל דבר למעוטינהו הוא ושרי. ומאי דאמרינן בגמרא ר' ירמיה זבן פיתא, ור' יעקב זבן סנדלא, אפשר דמיירי בשהיה שם מתחלה שני ימים או שלשה קודם יום היריד. ונמצא שלא הלך לשם בעת היריד. א"נ כגון ששלחו שם שלוחים לקנות להן סנדל ופת. כדאמרינן בירושלמי [פ"א ה"ד] ר' יעקב שלח מזבן ליה סנדלא וכן נמי ר' ירמיה שלח למזבן ליה פיתא. כך כתב רבי ז"ל.
בבית הפרס דרבנן. פי' כגון שדה שנחרש בה קבר, ויש לחוש שמא נשאר שם עצם כשעורה. ועצם כשעורה מטמא בהסט ואם יעבור עליו כהן ויסיטנו מטמא מן התורה. זהו דין תורה. אבל חכמים אומרים אי אפשר לעצם כשעורה שאינו נידש ברגלי אדם וברגלי בהמה, והוה ליה ספק, ונקראה אותה בית הפרס דרבנן.
ואין מחרימין. פרש"י ז"ל זאת הברייתא אתיא כמ"ד סתם חרמים לבדק הבית. דאיבעית אימא סתם חרמים לכהן למה אמר בהמה תעקר וכו', ולמה לא יתן אותם לכהן, ולא יבא לידי מעילה, אלא ודאי אתיא כמ"ד סתם חרמין לבדק הבית ומ"ה קתני תעקר וכו'. וקשה דאפילו למ"ד סתם חרמין לכהן אפשר להעמיד זאת הברייתא כשמחרים בפירוש לבדק הבית, ולפיכך אמר בהמה תעקר, ואע"פ שאנו מפרשים הברייתא דאתיא אפילו למ"ד סתם חרמין לכהן, אפשר להעמידה בשמחרים סתם, ואפ"ה קתני בהמה תעקר. וכי תימא ולמה לא יתננה לכהן. איכא למימר גזירה שמא יבוא לידי איסור מעילה משעה שהחרים עד שעת נתינה לכהן, וכדי להבדילו מזה האיסור קתני בהמה תעקר, כלומר מיד שהחרימה. כך פירשו רבני צרפת ז"ל. וקשה למורי הרב ז"ל, וכיון שיש תקנה בדבר שיוכל לתתה לכהן מיד שהחרים, ולא יבוא לידי מעילה, יתננה לו מיד ויצא מידי איסור. ועוד מאי איריא בחו"ל דאין מחרימין, דאפילו בא"י נמי היה לנו לחוש, גזירה דילמא אתי לידי מעילה בעוד שיתננה לגזבר. על כן נראה לו ז"ל דדבר שמחרימין הוא כהקדש, וההקדש אסור בהנאה. וגזרו שלא יקדיש, גזירה שמא יהנה ממנו, שאין לומר בהקדש יתננו לכהן. וכיון שגזרו שלא יקדיש גזרה שמא יהנה ממנו, גזרו נמי בכל דבר, שלא יקדיש, ואפילו כשמחרים בפירוש לכהן אין לתתו לו, שחכמים גזרו עליו, ואמרו בהמה תעקר. כך כתב רבי ז"ל.
ובגמרא אמרינן בהמה תעקר שמנשר פרסותיה. ומקשים ואם היה פרה אדומה מה יעשה, שהרי אסור להטיל בה מום. ומתרצים דהני מילי בזמן שבית המקדש קיים, דחזיא להקרבה. אבל השתא דלית לן הקרבה לית לן בה, ומותר להטיל בה מום. ולפי זה משמע שמותר להטיל מום בבכור בזה"ז, אלא שבפירוש משמע בערכין שאסור להטיל בו מום, אלא משלחין אותו לעצמו, ולא ישמרנו בעליו עד שיפול בו מום ויתננו לכהן. מפי רבי ז"ל.
[לשון הרי"ף]. ואי פריק ליה בשוה פרוטה [שפיר דמי], והרב אלפסי ז"ל סתם זה הענין ולא פירש מה היתה דעתו. ונראה שרצה לומר דדווקא בדיעבד מותר לחללו, אבל לכתחלה לא. שכך כתב, ואי פריק ליה, שהוא לשון דיעבד. וקשה דהא במסכת ערכין [כ"ט ע"א] אמרינן, ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה, א"ל זיל שקול ד' זוזי ושדינהו בנהרא ולשתרו לך, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ומקשי אימור דאמר שמואל בדיעבד, לכתחילה מי אמר, א"ל הני מילי בא"י אבל לדידן אפילו לכתחילה שרי. ותירץ רת"ם ז"ל דדווקא מקרקעי הוא שפודים אותם ואפילו לכתחילה, לפי שא"א לאדם לינצל מהם שלא יהנה, ויבוא לידי מעילה, ולפיכך מותר לפדותם. אבל מטלטלי דיעבד אין לכתחילה לא, לפי שאפשר לו לינצל שלא יהנה מהם. ומשום הכי אמרינן בהמה תעקר כסות וכלים ירקיבו. וכי תימא והא אמרינן בערכין, מעשה דפומבדיתא מקרקעי נמי הוה, כלומר אותו האיש שהקדיש נכסיו בפומבדיתא גם קרקעות היו בחרם, דמשמע מטלטלין היו ומקרקעי נמי, ואפ"ה קאמר רב יהודה זיל אחלינהו אפילו לכתחילה. איכא למימר דכיון שהיה בדבר מטלטלי ומקרקעי, והיה יכול להתיר המקרקעי אפילו לכתחילה, עשה התרה אחת בכל, והתיר המטלטלי אפילו לכתחילה, דכיון שהחרים שניהם בבת אחת איננו נכון להתיר המקצת ולאסור המקצת. אבל ודאי אם החרים מטלטלי בלבד אסור לפדותם לכתחילה. וכי תימא נמי ומנא תימרא שגם מקרקעי היה בחרם שמלשון נכסיה לא משמע בפירוש מקרקעי. ויש לומר שכיון שהתיר רב יהודה לפדותם לכתחילה חזקה שמקרקעי היו, שאם היו מטלטלין לחוד לא היה מתיר לפדותם לכתחילה, כי לא היה חולק על הברייתא שאמרה בפירוש בהמה תעקר כסות וכלים ירקבו. מפי רבי.
<h2>דף יג:</h2>
מתניתין אלו דברים אסור למכור להם. פירוש כל ימות השנה שבכל המשניות ששנינו עד עתה איירו בג' ימים שלפני אידיהן. איצטרובלין. פי' בגמרא [י"ד ע"א] פירא דארזא. בנות שוח. פירשו בגמרא [שם] תאיני חיורתא. ונקראו בנות שוח לפי שעל ידן באה שוחה לעולם, ואתיא כמ"ד [בר"ר ט"ו] עץ שאכל אדה"ר תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר [בראשית ג'] ויתפרו עלה תאנה. ובבכורות [ח' ע"א] כמו כן נקרא שמן בנות שבע, לפי שגרמו שבעת ימי אבילות לעולם, וחד טעמא הוא. ופטטורות. פירשו נמי בגמרא [י"ד ע"א] כולן בפטטורותיהן שנינו, כלומר בעוקציהן, שהיה דרכם לתלותן בעוקץ לפני ע"ז. שאם היה ניטל עוקציהן היה הפרי חסר, ולא [היה] דרכן להקריב לפני ע"ז דבר חסר. ולבונה. פירשו בגמרא [שם] לבונה זכה. אף דקל טב. ומקשינן בגמרא [י"ד ע"ב] דקל טב הוא דלא מזבנינן, הא דקל ביש מזבנינן, והתנן אין מוכרין להם במחובר לקרקע דכתיב [דברים ז'] לא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע, ומתרצינן מאי דקל טב פירות דקל טב. חצב. פירשו בגמרא קשבא. ובבבא קמא [נ"ח ע"ב] משמע דקשבא היינו דקל. ומפרש רש"י דשני מיני דקל הם. וי"מ דחצב הוא עשב שיונקותיו ארוכים ובו חלק יהושע לישראל את הארץ. והרב נתן בעל הערוך ז"ל פי' דקשבא הם אותם קנים מתוקים שעושין מהם (אל) סוכר. ונקלבס. אמרינן בגמרא נקלבס לא ידעינן מאי היא. א"ל רב חסדא לאבימי גמירי דע"ז דאברהם אבינו ארבע מאה פרקי הויא, ואנן חמשה תנן ולא ידעינן מאי קאמרינן.
הויא לה פסקא דשמעתא שלבונה וכו' אסור למכור להם כל השנה, היכא שידוע שמקריבין אותה. אבל סתמן מותר למכור להן, דתנן וסתמן מותר. אבל לכומר אסור למכור לעולם לבונה, דודאי מקריבין אותה. ושעוה מותר למכור להם כל השנה, חוץ מיום האיד שקורין קנדלריה ויום שלפניו. ותרנגול למי, מותר למכור לו תרנגול לבן. אבל כשאומר תרנגול לבן ושחור למי, אסור למכור לו דאערומי קא מערים, וזה וזה אסור דהא קא חזי ליה. ומה שנהגו למכור להם בהמה גסה, ובמתניתין תנן אין מוכרין נראה להתיר דווקא בכפרים שאין ישראל מצויין שם לקנות, משום פסידא, כדאמרינן בגמרא [ט"ו ע"ב] חיטי ושעורי מאי איכא למימר, היכא דאיכא פסידא לא גזור רבנן. אבל בעיירות שישראל מצויין לקנות ודאי אסור למכור להם כמתניתין. והגביעים של הכומרים, שקורין בלעז קלז, נראה שאסור לקנותם מהם, אלא אם ישבר אותם הגוי, או יפגום אותם. שכיון שהגוי מבטל ע"ז שלו מותר לקנותם מהם. אבל אם יהיה לישראל גביע פגום אסור למוכרו לגוי, דכיון שהוא עשוי כענין שצריך לע"ז, אין הגוי נמנע מלהקריב בו לע"ז בשביל אותו פגם. מפי מורי ז"ל.
<h2>דף יד.</h2>
גמרא תרנגול למי תרנגול למי, מותר למכור לו תרנגול לבן. אמרינן בגמרא, תנן ר' יהודה אומר, מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולין. היכי דמי, אילימא דקאמר תרנגול לבן למי, בין התרנגולין מאי הוי, אלא לאו דקאמר תרנגול למי תרנגול למי, ואפילו הכי לר' יהודה בין התרנגולין אין, בפני עצמו לא. ולת"ק אפי' בין התרנגולין נמי לא. אמר רב נחמן בר יצחק הכא במאי עסקינן, פירוש שאסור למכור לו, כגון דאמר זה וזה. פירש"י ז"ל [כגון] שפירש ואמר תרנגול שחור ותרנגול לבן. דכיון דאמר לבן ושחור, אערומי קמערים בשחור, כדי שימכרו לו גם הלבן. אבל כשאומר תרנגול סתמא מותר למכור לו תרנגול לבן כר' יהודה. וי"מ כגון שיש ביד ישראל המוכר תרנגול לבן ותרנגול שחור, ואמר זה וזה אני רוצה, שאסור למוכרם לו, ואע"פ שלא אמר תרנגול לבן אני רוצה, דכיון שראהו לא הוצרך לזוכרו, ואערומי קא מערים בשחור. סתמן חיטי חוארתא. ופירושן, לע"ז. ומקשי בגמרא ופירושן איצטריכא ליה, והתנן תרנגול לבן למי אסור למכור לו תרנגול לבן. ומתרצינן סד"א האי גברא לאו לע"ז קא בעי ליה, מידק הוא דאדיק בע"ז, וסבר כי היכי דההוא גברא אדיק בה כולי האי, כולי עלמא נמי הכי אדיקין בה, אימא לע"ז כי היכי דניתבו לי שפיר. קמ"ל.
<h2>דף יד:</h2>
מתניתין מקום שנהגו למכור בהמה דקה. כגון שאינן חשודין על הרביעה. מקום שנהגו שלא למכור כגון מקום שהן חשודין על הרביעה, ואיכא משום לפני עור, ובני נח מוזהרים על זה, דכתיב [בראשית ב'] ודבק באשתו והיו לבשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאינם נעשים בשר אחד. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. פרש"י ז"ל דהכא לא גרסינן ליה אבל בפסחים גרסינן ליה. והטעם דלא גרסינן ליה הכא הוא, שההולך ממקום שמוכרין למקום שאין מוכרין, דשייך למימר אל ישנה, הא קתני מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. ר' יהודה מתיר בשבורה. ואע"פ שאינה ראויה למלאכה גזרו בהו רבנן דילמא אתי לאיחלופי, ואתי למזבן להו שלמים וגדולים הראויין למלאכה.
<h2>דף טו.</h2>
גמרא משום שאלה שאסור לישראל להשאיל בהמתו לגוי בשבת, שמא יעשה בה הגוי מלאכה בשבת, והישראל מצווה על שביתת בהמתו, דכתיב [שמות כ"ג] למען ינוח שורך. ואפילו מיום ראשון אם ידוע שתשאר אצלו עד השבת אסור להשאילה לו. ומה שנהגו להשאיל, יש להם להפקירן תחילה, ודי לו להפקירה בינו לבין עצמו, כי היכי דליבדיל מאיסורא, ואע"ג דאמרינן [נדרים מ"ה ע"א] התם הפקר בעי קמי תלתא, כדי שיהיו שנים עדים ואחד זוכה, שאני הכא דכיון שכוונתו להתרחק מאיסור, גמר ומפקר ליה לגמרי, כדאמרינן גבי חמץ בפסח שדי כשיפקירנו בינו לבין עצמו, כי היכי דליבדיל מאיסורא. וכן בשבת [י"ח ע"ב] גבי נר וקדרה וגיגית לבית שמאי דאית להו שביתת כלים די לו להפקירן בינו לבין עצמו כדכתבתיה במסכת פסחים תהלה לקל. ונראה שאם זכה בה אדם שזכייתו זכייה. ואינו עובר משום גזל דבדבר של הפקר זכה.
והוה ליה כמחמר אחר בהמתו בשבת. וא"ת ולמה אמר מטעם דמחמר, תיפוק לי מטעם דכתיב [דברים ה'] למען ינוח שורך. ולשון מחמר לא שייך אלא כשיש עליה משוי, ושייך לשון ינוח. יש לתרץ שיותר רצה לתלות הדבר באיסור מחמר, דהוא איסור לאו, דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ובהמתך [דברים ה'], מלתלותו באיסור דלמען ינוח דהוא איסור עשה שיותר חמור הוא איסור לאו מאיסור עשה, ויותר רצה לתלותו בדבר החמור. תדע שרש"י ז"ל אמר במס' שבת דמחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת, במזיד חייב סקילה. אלמא מחמר חמור מלמען ינוח, שהוא עשה ואין בו לא חטאת ולא סקילה. ואע"פ שאינו כדברי רש"י ז"ל שמחמר בשבת בשוגג אינו חייב חטאת, ובמזיד אינו חייב סקילה, מ"מ יש בו איסור לאו דלא תעשה כל מלאכה ולאו חמור מעשה.
אימר לשחיטה זבנה. וא"ת והא תנן אין מוכרין להם בהמה, י"ל דמאי דתנן אין מוכרין להם בהמה, ר"ל בהמה טמאה, משום איסור מלאכת שבת, אבל בהמה טהורה מותר, דאימר לשחיטה זבנה. וא"ת והא עגלים קתני, דמשמע דאפי' בהמה טהורה אין מוכרין להם, גזרה משום מלאכת שבת. ותירץ רת"ם ז"ל שאני עגלים שמגדלים אותם לחרישה ולא לשחיטה, ועגלים אסור ופרה מותר. וא"ת והא אמרינן בגמרא [ט"ז ע"א] איבעיא להו שור של פטם מאי ואמאי קא שאיל, פשיטא שהוא מותר, דכיון שהוא מפוטם פשיטא דלאכילה קאי, דהא רב הונא שרי למזבן פרה לאכילה, וא"כ היכי אמרינן דלשחיטה מותר, והא שור של פטם לשחיטה קאי, ואפ"ה קא שאיל אם הוא מותר אם לאו. ותירץ רת"ם ז"ל, שאני שור מפוטם דלחרישה נמי קאי, כדאמרינן בגמרא כד משהינן ליה ועבד מלאכה עביד על חד תרין. ודוחק. אבל רבינו [משה] הצרפתי זצ"ל תירץ דמתני' אתיא כר' מאיר, דאמר [כ' ע"ב] דאפילו כשמוכר לו בפירוש לשחיטה, סבירא ליה לר' מאיר דאסור, ורב הונא פליג עליה ואמר דלשחיטה שרי. וקיי"ל כרב הונא.
<h2>דף טו:</h2>
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים. פירוש מפני שהם חשודין על הרביעה. וא"ת והא אמרינן לעיל אין מוכרים להם בהמה גסה, נהי דלרביעה לא חיישינן וכו'. י"ל במכירה ודאי לא חיישינן ארביעה, דכיון שהבהמה שלו, גוי חס על בהמתו שלא תעקר. אבל כשהבהמה של ישראל איכא למיחש, ואסור להעמידה משום לפני עור וכו'. כך תירץ רש"י ז"ל.
זכרים אצל זכרים. פרש"י ז"ל בהמות זכרים אצל גוים זכרים דרבעי להו. ונקבות אצל נקבות. כדאמרינן בפרק שני [כ"ב ע"ב], [ש]גוים מצויים אצל נשי חבריהם, וזימנין דלא משכח לה ורבע לבהמה דישראל. ואין צריך לומר זכרים אצל נקיבות. פירוש, בהמות זכרים אצל נקיבות גוים, דגויה נרבעת לזכר. ואין מוסרים בהמה לרועה גוי. משום רביעה. ואין מתייחדים עמהם. דחשידי אשפיכות דמים. ואין מוסרים להם תינוק, משום דמשכי ליה למינות. ועוד משום משכב זכור, ובני נח מוזהרים עליו. דכתיב [בראשית ב'] ודבק באשתו ולא בזכור.
ואין מוכרין להם לא זיין. פירוש סייף ורומח. ולא כלי זיין. פירוש בית יד לרומח, ונדן לסייף. משחיזין. מחדדין. קולרין. בלעז ציף והוא דבר שמשימין בצואר. וטעמא משום דלא ליזקו בהו ישראל.
<h2>דף טז.</h2>
עששיות. חתיכות של ברזל שמחלישין אותן באור, עד שנעשות דקות, ועושין מהם כלי זיין. בפרזלא. הינדואה של ארץ הגר שאין עושין אותן אלא לכלי זיין. דמגנו עילוון. נלחמים לשמור העיר ואת יושביה. [ובן בתירא] מתיר בסוס. שאין מלאכתו אלא לרכיבה. ורכיבה שבות הוא, דלאו מלאכה היא, משום דהחי נושא את עצמו ולא איכפת לן אי אתי להשאילן ולהשכירן. רש"י ז"ל.
מתניתין אין מוכרין להם דובים ואריות. משום הזיקא דרבים. דהכא לא שייך למימר משום רביעה, דבהמה גסה היא. ולמלאכה נמי לא חיישינן, דארי שבור הוא אצל מלאכה, ומקשה בגמרא וחיה גסה מיהת מאי מלאכה עבדא. אמר אביי אמר לי מר יהודה דבי מר יוחנא טחני רחייא בערודי. בסילקי. פרש"י לשון טירה גבוהה הוא, כדאמרינן בסדר יומא [כ"ה ע"א], לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה, ושם דנין אותו ומפילים אותו ומת, גרדון. בנין אחד לדון נפשות, כמו שנים שעלו לגרדון לידון בראש השנה [י"ח ע"א]. איצטדיא. מקום שעושים שם איצטדינות שור מנגח והורג אנשים, ושחוק הוא להם, בימה. נמי כעין מגדל קצר הוא וגבוה כדאמרינן במסכת סוטה [מ"א ע"א] בימה של עץ עושין לו בעזרה, ואנו קורים לו אלמנברא והם עושים אותו לדחוף משם ולהמית. (דימוסיאות) [בימוסיאות] גרסינן, בנינין שאין לצורך ע"ז, מפרש לקמן בפרק ר' ישמעאל [נ"ג ע"ב] וקורים לו אלטור, דקתני בימוסיאות של מלכים מותרים, ומאי בימוס במה של אבן אחת ומקריב עליה זבחים לע"ז, דהוי תשמיש דתשמיש דע"ז ואכתי בשעת בנין לא נעבדו לע"ז. ומרחצאות. בקרקע הם עשויים עמוקים מאד והמים מתחת והאנשים רוחצים ממעל על גבי נסרים. כיפה. בלעז כובדה. דרך הגוים להעמיד ע"ז בבית מרחצאותיהם. ע"כ לשון רש"י ז"ל.
גמרא כבהמה דקה לפרכוס. כדאמרינן גבי בהמה מסוכנת, [חולין ל"ז ע"א] בהמה שפשטה ידה ולא החזירה אסורה, דבהמה מסוכנת אסורה עד שתפרכס, ואם לא פרכסה היא חשובה כמתה. דפישוט יד לדקה אינו אלא הוצאת נשמה. אבל גסה בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה פירכוס הוא, וכשרה. וחיה גסה נמי דרכה לפשוט בהוצאת נשמה, הילכך שחט חיה גסה מסוכנת ולא פרכסה אלא פשטה ידה ולא החזירה אסורה. והרשות. שולטנות לפי שנותנין עיניהם בבעלי ממון להורגן וליטול ממונם.
<h2>דף יח:</h2>
לאצטדינין. מקום שמנגחין בו את השור. ולכרקום. מצור ועושים שם שחוק וליצנות. את הנחשים. מנחשים ומכשפים. ואת החברין. לוחשי נחשים. בוקיון לולריון סגלריון. כולם מיני ליצנים הם. הא למדת. מדסמיך ליה כי אם בתורת ה' חפצו [תהלים א'], מכלל דמאן דאזיל בהני לאו בתורת ה' חפצו. אם הלך סופו לעמוד. הלכך משמע דרך עברה בעלמא. סופו לעמוד, ולהתעכב ביניהם מעט. וה"ק אשר לא הלך הא אם הלך סופו לעמוד וכו'. אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם [ישעי' כ"ח]. פירוש יסוריכם. משך ידו [הושע ז']. הקב"ה הפותח יד לזון את הכל, מושכה מן הלצים.
<h2>דף יט.</h2>
כשהוא איש. כשהוא בחור בכחו כלו' ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה. כאיש. כגבור. שתול על פלגי מים [תהלים א']. שתול משמע נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר. נטוע. מעיקרא ולא זז משם לעולם, כלומר כעץ שתול יעשה התלמיד את עצמו, לילך וללמוד מכל האדם ולא כעץ נטוע להתקע לפני רב אחד.
<h2>דף יט:</h2>
ביומי. שני ימים מקרא ושני ימים משנה ושני ימים תלמוד וכן כל שבוע ושבוע. ומצינו בתשובת שאלה לגאון אחד ז"ל והאידנא משום טירדא לא מצינו בכולהו, וע"י התלמוד נקיים שלשתם, דכתיב [קהלת א'] כל הנחלים הולכים אל הים דהיינו תלמוד, ע"כ. אשר פריו יתן בעתו. שלומד ועושה פרי, כלומר מקיים מה שכתוב בתורה. על הלומד ועל המלמד. שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, דכתיב [תהלים א'] לא כן הרשעים, כלומר הלומד והמלמד. רש"י ז"ל. ומורי הרב ז"ל אומר אשר פריו יתן בעתו, כלומר כיון שהגיע להוראה ומורה, פריו יתן בעתו. ואם לאו, כלומר שלא הגיע להוראה. על הלומד ועל המלמד וכו', הוא שמורה והאחרים שלומדים ממנו הכתוב מדבר, לא כן הרשעים. וראייה מדאמרינן והיינו דאמר ר' אבא וכו'. [כי רבים חללים] הפילה. לשון נפל שלא מלאו ימיו, כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו. ועצומים. לשון ועוצם עיניו. ועד כמה. היה ראוי להוראה. עד ארבעים שנים. משנולד. והא רבא מורה. וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה בפ"ק דר"ה [י"ח ע"א] התם (בשואל) [בשוין] שאין בעירו גדול ממנו. שיחת חולין. של חכמים צריכה להתלמד כדי לדבר בלשונם שהיא לשון נקייה ועושר ומרפא. ועלהו. היינו דבר קל שבאילן, וכתיב לא יבול, כלומר לא ילך לאיבוד.
פשיטא דשכרו מותר. דהא כיפה זו לאו לע"ז עצמה היא אלא תשמיש ע"ז, ובין לר' ישמעאל ובין לר"ע דפליגי [נ"א ע"ב] בע"ז עצמה מאימתי נאסרת, במשמשין מודו דאין אסורין. עד שיעבדו. כלומר עד שישתמשו בהן לעבודה זרה. ואתיא כמאן דאמר דבכל מרא ומרא קנה שכירותו, דכיון שאין מניחין ע"ז אלא מלמעלה, אבל מה שעושה מלמטה מותר, חוץ מאותה לבנה שמשימין למעלה שנותנים ע"ז עליה. אבל למאן דאמר אין שכירות משתלמת אלא לבסוף אסור.
<h2>דף כ.</h2>
מתניתין אין מוכרין להם וכו'. גמרא מתנת חינם דכתיב [דברים י"ד] לגר אשר בשעריך [תתננה] או מכור לנכרי, דלנכרי אסור ליתן לו שום מתנה בחינם.
<h2>דף כ:</h2>
ולא בבגדי צבע אשה. ודווקא כשהן שטוחין, שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בה, שמייפין אותה ומהרהר אחריה. ובעתיקי. שלבשתם, וכבר ראה אותה מלובשת בהם, וכשחוזר ורואה אותם זוכר אותה. ודווקא בבגדי צבעונים, לפי שהאשה נאה בהם ולא שכיחי, אבל שאר בגדים דשכיחי ואינם לנוי, לא מסיק אדעתיה להרהר. ונשמרת וכו' [דברים כ"ג] וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. וקא מזהר ליה להשמר שלא יבוא לידי כך. זריזות. זריז ונשמר קודם לכן שלא תבוא עבירה לידו, כי הכא דאינו מהרהר לבוא לידי טומאה. זהירות. כשהעבירה באה לידו זהיר להשמר שלא יכשל. והכי אמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין [ק"ז ע"ב] מאי לאו (דזריז) [דזהיר] ולא נגע לא (דזהיר) [דזריז] קדים ומשי ידיה מעיקרא. נקיות. נקי באין חטא. פרישות. אף מדבר המותר פורש, להחמיר על עצמו. טהרה. צח ומלובן ועדיף מנקי. לידי רוח הקודש. להשרות עליו שכינה. אז דברת בחזון לחסידיך [תהלים פ"ט], ולא נאמר ליראיך ולענויך, ע"כ לשון רש"י ז"ל. שחת. תבואת חיטים ושעורים קודם שתעלה בזירין.
ר"מ אומר אין מוכר לו אלא שחוטה. כתב הרב אלפסי ז"ל, והלכה כר"מ, דסתם מתניתין כוותיה, דתנן לעיל [י"ט ע"ב], אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא לו משיקוץ וכו', והרב ז"ל אינו מסכים עם מה שכתבנו למעלה רב הונא שרא לזבין ההיא פרה לגוי וכו' אימור לשחיטה זבנה. ונראה דרב הונא ס"ל כרבי יהודה, דהא קיימא לן ר"מ ור' יהודה, הלכה כר' יהודה, ועוד שהסוגיות מוכיחות כר' יהודה. ונראה דס"ל ז"ל כרת"ם שפירש דמאי דתנן אין מוכרין להם עגלים משום דסתם עגלים לחרישה קיימי, ואע"פ שפסק עמו לשחוט כיון דקיימי לחרישה ואינו ברשות ישראל כמו השחת שיכול ישראל לכופו לגזוז, אסור כר"מ.
מתניתין אין משכירין להם בתים בא"י. גזירה משום מכירה דהיא איסורא דאורייתא, דכתיב [דברים ז'] לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע. ואצ"ל שדות. דאיכא תרתי לריעותא, חדא משום לא תחנם, ועוד דמפקיע להו ממעשר למ"ד [גיטין מ"ז ע"א] יש קנין לגוי להפקיע עצמו מידי מעשר ניחא דאפילו ימכור הגוי התבואה לישראל פטור מלעשר, ולמ"ד נמי אין קנין לגוי להפקיע עצמו מידי מעשר, וישראל הקונה ממנו חייב לעשר, מ"מ ניחא דהיכא שלא ימכור התבואה לישראל, הוא עצמו לא יפריש ממנו מעשר. כן פירש הרב ר' שמשון זצ"ל.
ובסוריא. פרש"י ז"ל ארם צובה, וסמוכה לא"י, וכבשה דוד וחיברה לקדמת א"י שלא על פי הדיבור ובלא ששים רבוא וקארי ליה כיבוש יחיד. ובספרי [פרשת עקב] נותן טעם אחר למה נקראת כיבוש יחיד שהרי דוד וכל ישראל כבשוה, ואין לך כיבוש רבים יותר מזה. אלא הטעם הוא לפי שאמר הכתוב [דברים י"א] מהמדבר והלבנון הזה עד הנהר הגדול נהר פרת וכו' יהיה גבולכם, וכתיב [שם] כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו. ומעתה יש לשאול, כיון שאמר כל מקום אשר תדרך כף רגלכם [בו], למה הוצרך לומר מהמדבר עד הנהר וליתן שיעורין. אלא כך הוא הפירוש, כי בתחילה אמר מהמדבר עד הנהר יהיה גבולכם, כלומר זה תכבשו תחלה ולאחר זה כל מה שתכבשו אח"כ לכם נתתיו, ויהיה חשוב מא"י. ודוד ע"ה קודם שכיבש מהמדבר עד הנהר כמו שאמר הכתוב הקרה ה' אלהיו לפניו כיבוש סוריא, וכבשה קודם תשלום כיבוש א"י, שהרי ירושלים לבסוף כבשה, ונקראת כיבוש יחיד לפי שלא עשה כמצות התורה שנמשלת לרבים, וזה כפתור ופרח.
<h2>דף כא.</h2>
ר' יוסי אומר בא"י משכירין בתים. ולא גזרינן אטו מכירה אבל שדות דאיכא תרתי גזרינן שכירות אטו מכירה ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות. קא סבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. רש"י ז"ל.
מתניתין אף במקום שאמרו להשכיר וכו'. קשה היאך אנו משכירין בתינו לגוים. ורבנו יצחק הזקן ז"ל אומר דדווקא הוא אסור להשכיר לגוי בית דירה היכא שידוע ודאי שמכניס לשם ע"ז בקביעות. אבל עכשיו שאין מנהגם להכניס ע"ז בבתיהם אלא כשהם חולים או מתים מותר. והביא ראייה מן התוספתא [פ"ב ה"ג] דגרסינן התם אין משכירים להם בתים לבית דירה מפני שמכניס לשם ע"ז. אבל משכירים להם אורוות ואוצרות ופונדקאות, ואע"פ שידוע שמכניס לשם ע"ז. ומינה דווקא בתים שמכניסה לקיום אסרו להשכיר, אבל אורוות ואוצרות דדרך ארעי מותר. וראייה זו נוכל לדחותה ולומר דמשום הכי התירו חכמים לשכור להם ארוות ואוצרות ואע"פ שמכניס לתוכן ע"ז מפני שאינם עשויים לדירה, והתורה לא אסרה אלא דבר שעשוי לדירה דכתיב [דברים ז'] אל ביתך. על כן פירש רבנו חיים כהן ז"ל דבמקום שאמרו מותר למכור מותר להשכיר אף לבית דירה. דהכי אמרינן בירושלמי [פ"א ה"י], אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכה ע"ז, הא במקום שאמרו למכור מותר להשכיר אף לבית דירה. והטעם דקרא דלא תביא תועבה אל ביתך היינו כשהישראל מביאה או ניחא ליה בהכנסתה בביתו או מביאה אדעתא דנפשיה. וגזרה זו לא היתה אלא בא"י אבל בחו"ל לא גזור. ועוד דמן התורה אינו אסור אלא בבית שהישראל עצמו דר דומיא דמזוזה דכתיב [דברים י"א] על מזוזות ביתך, ודרשינן ביה דירתך, אבל בבית שאינו דר שם אינו חייב במזוזה. אבל מדרבנן אסור להכניס ע"ז בביתו אע"פ שאינו דר שם, ובחו"ל לא גזור רבנן.
אין שכונה פחותה משלשה בני אדם. לפי שהם מתיעצין להרע לישראל ואם יש לשני גוים שני בתים זה בצד זה, אסור לישראל למכור לגוי השלישי הבית השלישי, מפני שעושין שכונה. ודוקא למכור לג' גוים שלשה בתים אסור. אבל למכור לגוי אחד אפילו עשרה בתים זה בצד זה מותר. ואין לחוש שמא ימכרם אותו גוי לגויים (רבים) [אחרים] ויעשה שכונה ד[א]לפני (דאלפני) דלפני לא מפקדינן.
<h2>דף כא:</h2>
גמרא אבל שדה לגוי שרי, ודווקא באריסות כגון למחצה לשליש ולרביע הוא דשרי, דכי קא טרח גוי בדידיה קא טרח. ואע"פ שהגוי עובד בשדה בשבת, שלוקח הישראל מגוף הפירות מותר, דכיון שיש לגוי שותפות בגוף הפירות, כי קא טרח בדידיה קא טרח. אבל בשכירות, כגון שנותן הישראל דבר ידוע לגוי בחודש, כדי לעבוד השדה, אסור, משום דגוי שליחותיה דישראל קעביד. וכן בקבלנות נמי אסור, משום דשליחותיה דישראל קעביד. וראייה מדאמרינן בתוספתא [בירושלמי] בפ"ק דשבת דגרסינן התם, אמר ר"ש בן אלעזר בקבולת מותר בשכירות אסור, בד"א כשעושה בתלוש, אבל במחובר בין בקבולת בין בשכירות אסור. פירוש דוקא בקבולת מותר, בשכירות אסור, כשעושין בתלוש, כגון שלקח יריעה לארוג אותה בקבולת מותר, ואע"פ שאורג בה בשבת בביתו של גוי, אבל בשכירות שהוא שוכר אותו בדבר ידוע ביום, אסור לארוג כך בשבת. אבל במחובר בין בקבולת בין בשכירות אסור. מפי מורי הרב ז"ל.
אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, דכיון שהגוי נוטל שכרו במעות, שלוחו של ישראל הוא. ואפילו כשמשכיר המרחץ למחצה לשליש ולרביע כמין אריס, אסור משום דמחזי כשלוחו. ומאי דשרינן אריסות בשדה, התם הוא לפי שהגוי נוטל שכירותו מהתבואה הגדילה בשדה, הילכך הוי כשותף. אבל במרחץ שנוטל שכרו במעות לא מחזי כשותף, לפי שאינם יוצאים מגוף המרחץ, אלא על ידי הרוחצים שם. וכן הורה הרב רבינו נתנאל דקינון ז"ל, שאסור לקחת מרחץ עם גוי אפילו באריסות אבל ריחים של מים ותנור מותר לקחתם עם הגוי באריסות, לפי שלוקח חלקו מהקמח ומהפת. ומה שלוקח משבח הריחים והתנור לוקח, כגון שדה שלוקח משבחה, שהחיטה מושבחת בטחינה וחוזרת קמח והעיסה חוזרת פת ומשבחת.
<h2>דף כב.</h2>
ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת, ואני חלקי בחול. פירוש לפי שנעשה שלוחו של חצי היום המוטל עליו, דלא דמי להא דאמרינן לעיל, דמותר להשכיר שדהו לגוי, וגוי עושה בו בשבת משום דאריסותיה קעביד. ה"מ כשישראל מוסר שדהו לגוי והגוי אריסו, שמלאכת השדה מוטלת על הגוי. אבל הכא שישראל וגוי אריסין, שניהם מוטל עליהם מלאכת השדה, על זה החצי ועל זה החצי, הילכך אותו גוי שעוסק בשדה בשבת, שלוחו של ישראל הוא מחצי היום ואסור.
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים וכו'. והאידנא דקא מוקמי להו (כידיהו) [בדידהו], ולא חיישינן לרביעה משום שבדיניהם קונסין על הרביעה ועל משכב זכור, וכיון שהורגין אותם מתיראים ואין רובעים אותם. וא"ת שלא חילקו חכמים בין מקום שחשודין למקום שאין חשודין וסתמא קתני אין מעמידין, זה אינו, שהרי רב אמר למעלה [י"ד ע"ב] מקום שהתירו למכור התירו ליחד, אלמא משמע שיש חילוק בין המקומות.
לא תתיחד אשה עמהם מפני שהם חשודין על העריות. נראה שאם נתייחדה עמהם דמותרת לכהונה, מה שאין כן בשבויה שאם נתייחדה עמהם אסורה לכהונה, דשאני שבויה שהיא מסורה בידם ואימתם עליה וחיישינן, אבל זו שאינה תחת ידם, אע"פ שנתיחדה, מותרת לכהונה. מפי רבי ז"ל.
<h2>דף כב:</h2>
גמרא ארמלתא לא תרבי כלבא. משום חשדא דהרבעה. ולא תשרי בר בי רב באושפיזא, משום חשדא, ודווקא בר בי רב שהוא צנוע, ומתירא שמא תגלה חרפתו, ועושה דבריו בסתר, חושדין אותה עמו, אבל אדם אחר מותר, דכיון שהוא פרוץ מרתתה שמא יודיע קלונה ברבים.
<h2>דף כה.</h2>
מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי דתנן לא יתיחד איש עם שתי נשים וכו'. וא"ת ומה היה מקשה דדווקא איש עם שתי נשים אסור משום חשדא כדמשמע ממתניתין, אבל אשה אחת עם שני אנשים מותר, י"ל דאפילו אשה אחת עם שני יהודים היכא שהם פרוצים אסור, כדאמרינן בקדושין [פ"א ע"א] אפילו עשרה פרוצים אסור להתיחד עמהם, ואין לך פרוצים יותר מגוים. ועל כן אין להתיחד אפילו עם שני גוים משום חשדא, שלא נאמר האחד מונע חבירו, הואיל ושניהם פרוצים.
<h2>דף כה:</h2>
לא צריכא שאשתו עמו, ואע"פ שהוא פרוץ, אם הוא ישראל אשתו משמרתו, ואם גוי אין אשתו משמרתו, לפי שאינה חוששת אם יזנה. כדאמרינן בעלמא [מגילה י"ב ע"א] הוא אזיל לבי קרי ואיהי אזלא לבי בוציני.
בסייף טופלו לימינו. פירוש לימין ישראל, לפי שהסייף חגור על יד שמאלו, ויבוא כנגד ימין ישראל, ואם יושיט הגוי ידו לחרב, ישראל ישלח יד ימינו.
<h2>דף כו.</h2>
אבל נכרית מינקת בנה של ישראלית ברשותה. בסיפא הוצרך לשנות ברשותה, גזירה שמא תוליך הגויה בנו של ישראל לרשותה. אבל ברישא דלא תילד לא הוצרך דמסתמא בת ישראל ברשותה תלד. ואומר רבינו יצחק הזקן ז"ל שיש ליזהר שלא תניק הנוכרית בנו של ישראל ואפילו ברשותו, אלא אם היו אחרים עומדים על גבה, דליכא למימר דאחרות עומדות על גבה היינו בבית הנוכרית, דהא מסתמא גבי מילדת דבעי ואחרות עומדות על גבה, היינו ברשות ישראל כדכתבינן, וה"ה נמי לענין הנקה. ונראה דנכנס ויוצא מועיל משום דמרתתה, אבל ברשות ישראל בלא אחרים עומדים על גבה ודאי אסור, גזירה שמא תדחוק אצבעה במקום שמוחו של תינוק רופס וימות, ולא יכיר שום אדם, אבל היכא דאחרים עומדים על גבה מותר משום דמירתתה.
ורמינהי יהודית מילדת ארמית בשכר אבל לא בחינם. וא"ת ולמה לא הקשה על המשנה דתנן בת ישראל לא תילד בנה של נוכרית, י"ל משום דמתניתין איירי בחינם אבל בשכר שרי, אבל בברייתא שנתן טעם ואמר מפני שמילדת בן לע"ז, דמשמע דאפילו בשכר אסור, מפני שיצא לתרבות רעה, ואין להתיר זה מפני השכר הקשה ואמר יהודית מילדת בשכר אבל לא בחינם. ותירץ רב יוסף דשרי משום איבה. ודווקא בשכר הוא דשרי משום איבה, שאם תאמר לה היי לי מילדת ואני אתן את שכרך, והיא לא תרצה איכא איבה. אבל בחינם אסור, דליכא איבה שיכולה לומר צריכה אני לבקש פרנסה, ומשום הכי אמר רב יוסף בשכר שרי. סבר רב יוסף למימר אולודי בשבתא שרי משום איבה. וא"ת והיאך התיר רב יוסף משום [איבה] דבר שיש בו איסורא דאורייתא, י"ל דסבירא ליה לרב יוסף דליכא בילוד אלא איסורא דרבנן בלחוד. וא"ת היכי סבירא ליה הכי, והא אמרינן במסכת שבת [ק"ז ע"ב] הושיט ידו למעי הבהמה והוציא העובר חייב משום דהוי עוקר דבר מגידולו. תירץ רבינו יצחק ז"ל, דמאי דאמר רב יוסף הכא דמילדין בשבת, הני מילי היכא שישבה על המשבר, שבאותה שעה כבר נעקר הולד ממקומו, וליכא אלא איסורא דרבנן בלחוד, ומשום הכי שרי משום איבה, אבל התם מיירי קודם שלא בא זמן הבהמה לילד, ומשום הכי חייב חטאת, משום דהוי עוקר דבר מגידולו.
הגוים לא מעלין ולא מורידין. וא"ת והא אמרינן התם [מס' סופרים פט"ו], טוב שבגוים הרוג, ויפה שבנחשים קצץ את ראשו, ואת אמרת לא מעלין ולא מורידין. אומר רבינו יצחק ז"ל דמפרש בירושלמי דקידושין דמאי דאמרינן טוב שבגוים הרוג, הני מילי בשעת מלחמה, אבל שלא בשעת מלחמה אין להורגן, ואע"פ שהם עובדין ע"ז ועוברין על שבע מצוות אין מורידין אותם דכתיב [דברים כ'] והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. וכל זה דווקא בשאר אומות, אבל בשבע אומות אפילו שלא בשעת מלחמה טוב שבהם הרוג, ולא תחיה כל נשמה. דכל עושה טוב מהם, רע בעיני ה', ובהם אינו חפץ, דכתיב [שמות מ'] הירא את דבר ה' מעבדי פרעה וכו', וכתיב [שמות י"ד] ויקח שש מאות רכב וכו' אלמא משמע שאותם הגוים שהיו יראים מה' יתברך והניסו מקניהם ורכביהם, הם הם שרדפו אחר ישראל, כי ודאי לא נשאר מכל רכב מצרים אחד, כי כולם מתו בברד, אלא אותם שהיו של היראים מהשם יתברך.
והרועים בהמה דקה. אפילו רועה ישראל, ודוקא כשמרעה הבהמות שלו הוא (ואין) [דאין] מעלין ואין מורידין, לפי שהוא מרעה הבהמות שלו בשדות אחרים וגוזל את הרבים. אבל כשמרעה בהמות של אחרים ודאי מעלין אותו, שאינו חשוד על הגזל, כדאמרינן בעלמא [ב"מ ה' ע"ב] אין אדם חוטא ולא לו. מפי רבי ז"ל. ויש לתמוה וכי מפני עבירה אחת שעשה זה אמרו חכמים שאין מצילין אותו ואין מעלין אותו. יש מתרצים דכיון שאמרו חכמים שאין לרעות בהמה דקה מפני הגזל, והוא עובר על דברי חכמים, ראו שאיסורו קל בעיני הבריות, ולא יתנו לב לשוב, אמרו שאין מעלין, כדי לעשות חיזוק לדבריהם. וזה דוחק שיאמרו חכמים שאין להציל נפש מישראל בשביל חזוק דבריהם. על כן תירץ מורי הרב ז"ל שהטעם הוא, מפני שהוא עושה העבירה ההיא בפרהסיא ובקביעות ודומה כעבד המורד ברבו ופורק עול שמים מעליו, ואומר זו העבירה אעשה וזו לא אעשה, והוה ליה משומד לעבירה אחת, ומשומד לכל התורה כולה. שזה הרועה הוא יודע שחכמים אסרו לרעות בהמה דקה מפני הגזל, והוא אינו מרגיש לדבריהם, ומרעה אותם בקביעות, ודאי אסור לסייעו, ואין מעלין אותו. אבל אדם אחר שעושה עבירה דרך אקראי בעלמא משום תאוה וכיוצא [בזה], זה ודאי אינו פורק עול וחובה להצילו, והרי הוא כישראל חשוב לכל דבריו. שאם לא כן לא שבקת חיי לכל ישראל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא [קהלת ז']. ואע"פ שחטא מיד הוא מתחרט וחוזר בתשובה. כך תירץ מורי הרב ז"ל.
<h2>דף כו:</h2>
לא קרינא ביה לכל אבידת אחיך. כתב הרב ר' שמעיה ז"ל בשם רש"י ז"ל שאסור להלוות למשומד עובד ע"ז ברבית דאחיך קרינא ביה. אבל רת"ם ז"ל אומר דמותר ללוותו ברבית, דכיון שהוא עובד ע"ז מותר להמיתו ולהורידו לבור, וגופו מותר ממונו לא כ"ש. ואע"ג דחזינן גבי מסור דגופו מותר ממונו אסור [ב"ק קי"ט ע"א], התם הוא משום דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא, [איוב כ"ז] ויכין וצדיק ילבש, אבל גבי משומד שעובד ע"ז אין לומר יכין וצדיק ילבש, דכיון שבניו גוים ורשעים ליכא צדיק למלבש, ולפיכך מותר ללוותו ברבית ולכלות ממונו ומחייתו. זו היא שיטת רת"ם ז"ל. וגם רבינו יצחק הזקן ז"ל נותן עוד טעם להתיר ללוות לו ברבית מדאמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ב ע"א] אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך [ויקרא כ"ה]. ודרשינן אהדר ליה דניחי בהדך. ובמשומד לא שייך האי טעמא, דאין אתה מצווה להחיותו, כיון שעובד ע"ז. וא"ת ומ"מ המשומד ההוא עובר משום לא תשיך, שהלוה עובר בו, ואע"פ שחטא ישראל הוא, ואין להכשילו לחייב לנו עצמו ברבית. י"ל כיון שאין המלוה מחוייב בלא תשיך, דכתיב ביה וחי אחיך וליכא, הם הכי נמי נפטר הלוה מאיסור לא תשיך, וליכא עליה חיוב כלל, דכל היכא דקרינן ביה לא תשוך, קרי' ביה לא תשיך. מפי מורי ז"ל. לשון התוס' ודווקא ללוות לו ברבית הוא דשרי, אבל ללוות ממנו אסור, דאע"פ שחטא ישראל הוא ומצווה על הגזל, דלאו דלא תשיך ולאו דאונאה ולאו דגזל כולם משוה אותם בפרק איזהו נשך בב"מ [ס"א ע"א], וכיון שהוא מצווה בלאו דגזל, הה"נ מצווה על הלאוין שמושוין עמו, ואסור ללוות ממנו ברבית. ועוד הביא הרב ר' אלחנן ראיה פשוטה להתיר, מדאמרינן בירושלמי דמכילתין בפירקא בתרא [ה"ד], כותאי בעון קומי ר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו ואתם מפני מה אינכם מסתפקין משלנו, אמר להם אבותיכם לא קילקלו מעשיהם אבל אתם קלקלתם מעשיכם, דתנינו תמן ר' אילא דקסרין בשם ר' חנינא כותאי דקסרין מותר להלוותם [בריבית].
חד אמר לתיאבון משומד, להכעיס מין, וחד אמר אפילו להכעיס משומד ואיזהו מין זה העובד ע"ז. וא"ת למאי נפקא לן מינה אי שמו משומד אי שמו מין, אי לענין הורדה אפילו משומד להכעיס מורידין, ואי לענין השבת אבידה בין מין בין משומד אין משיבין. ומסתמא לא חלקו רב אחא ורבינא על דברי ר' אבהו ור' יוחנן שהיו קדמונים. ומתרצים בתוס' דנפקא לן מינה דאי הוי מין לא גרסינן ליה בברייתא, דהוי בכלל מינין, ואי הוי משומד לא מסמינן מן הברייתא. ומורי הרב ז"ל תירץ שזו המימרא היא במסכת הוריות [י"א ע"א], ואגב גררא הביא אותה בכאן, שכך דרך התלמוד כשזוכר שום הלכה מביא גם הדומים לה, ונפקא מינה מאי דמפרש במסכת הוריות, שאם הביא משומד קרבן דמקבלין ממנו אבל ממין אין מקבלין. ופליגי רב אחא ורבינא אי הוי להכעיס משומד ומקבלין ממנו קרבן, אי הוי מין ואין מקבלין ממנו קרבן. ונראה לו ז"ל לפסוק הלכה כדברי האומרים דאפילו להכעיס משומד הוא, ומקבלין ממנו קרבן, ונפקא מינה בזמן הזה שאם שחט ואחרים עומדים על גבו דשחיטתו מותרת. ודאיק האי דיוקא ממחלוקת אביי ורבא [סנהדרין כ"ז ע"א] במשומד להכעיס אי הוי פסול לעדות אם לאו, דרבא ס"ל דהוי כשר לעדות. ואביי ס"ל דהוי פסול לעדות, ואע"ג דהלכה כאביי, מ"מ מדרבא שהכשירו לעדות נשמע לדידן שהוא כישראל לכל דבריו, ואפילו לאביי שפסלו לעדות לא פסל אותו מטעם שהוא כמין, אלא משום דכתיב [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשינן אל תשת רשע עד, וזה המשומד רשע גמור הוא, אבל משומד לתיאבון כו"ע מודו דפסול לעדות, דכי היכי דכפין ואכיל כפין ומסהיד.
אמר מר מורידין אבל לא מעלין. וא"ת נהי שיש לנו טעם לאין מעלין כדאמרן, אבל במורידין מה טעם איכא. תירץ רבינו יצחק הזקן ז"ל דאין להוריד אלא גוי שיודע בודאי שעומד למות, ולא יעלה משם לעולם, שאם יעלה איכא איבה, אבל כשיודע שלא יעלה ליכא איבה, שגם אהבתם גם שנאתם כבר אבדה.
ונקיט ליה עילא דלא תיחות חיותא עלוך. ונראה למורי ז"ל דווקא כשהעילא מתקבלת ונכונה אז יש לו לומר אותה דליכא איבה, אבל אם אין העילא מתקבלת אין לאומרה דכ"ש דהו"ל איבה.
<h2>דף כז.</h2>
מתניתין מתרפאים מהם רפוי ממון וכו'. גמרא רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו. לפום ריהטא בגמרא היה משמע דאפילו דבר שאין בו סכנה אין מתרפאין מהם, דאמרינן התם מאי רפוי ממון ומאי רפוי נפשות אילימא רפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה, והא אמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו, אלא ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו, והיינו דאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו. משמע דאפילו דבר שאין בו סכנה כמו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו. אבל נראה למורי הרב ז"ל דדבר שאין בו סכנה מתרפאין מהם, והביא ראיה מדאמרינן בגמרא ר' אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשקיה ואי לאו דלחכו ליה לשקיה הוה חתכיה לשקיה, הנה כי ר' אבהו קיבל רפואה מן המין כיון שלא היה בדבר סכנה, ומעשה רב. ואע"פ שנראה מזה המעשה לכאורה דאין מקבלין מהם מפני הסכנה, הני מילי מן המין אבל מן הגוי מותר.
אבל לא בינו לבינה. אין לפרש ביחוד מקום, דא"כ תיפוק לי משום שפיכות דמים, אלא במקום שאין רגילין בני אדם כ"כ, כמעשה דרב חנא בנהרדעא דגמרא.
ריבדא דכוסילתא. פרש"י ז"ל כלי אומן המקיז. ריבדא. מכת הכלי, כלו' אי כיבא ליה הכאת ההקזה, שהוא דבר מועט, אין מתרפאין מהם. ומה שאנחנו עכשיו מקיזין מהם ולא חיישינן להכי, הטעם הוא מפני שכולם כרופאים מומחין, ולא מרעי נפשייהו.
סם פלוני יפה סם פלוני רע מותר. ונראה למורי הרב ז"ל דדווקא מותר להתרפאות בסם שאומר הגוי, היכא שהוא חולה שאין בו סכנה, והוא מכיר הסם. אבל אם אינו מכיר הסם, אע"פ שאין בו סכנה אין מתרפאין מהם, אבל חולה שיש בו סכנה אע"פ שמכיר הסם, אין מתרפאים מהם כלל, שיש סמים שהם טובים, והם רעים להרבה חולאים, וכיון שהוא חולה שיש בו סכנה, אפשר שאותם סמים מריעין לו, ואע"פ שהם טובים לחולאים אחרים.
<h2>דף כז:</h2>
מרי דוראי. פי' אדון המקום שאני דר בו. דילמא דמא דחברך סומק טפי. פירוש וכיון שדמו יותר אדום יחיה יותר ויקיים מצוות ויעשה רצונו של הקב"ה יותר על ידי החיים. וא"ת כיון שהדבר ספק יהרוג אותו ואל יהרג הוא. י"ל שב ואל תעשה שאני שאדם יש לו למנוע מלעשות שום עבירה בידים. ורש"י ז"ל פירש שהטעם הוא שאין לו להורגו, ואע"פ שיש בדבר ספק, לפי שעיקר האמונה היה שעל כל המצוות כולן יהרג ואל יעבור, אלא שהתורה הקפידה עליו ואמרה [ויקרא י"ח] וחי בהם [ודרשינן [סנהדרין ע"ד ע"א] וחי בהם] ולא שימות בהם, ומכאן אמרו חכמים שעל כל עבירות שבתורה יש לו לעבור ואל יהרג כדי שיחיה חוץ מע"ז וכו', ועכשיו כיון שאומרים לו הרוג חברך אין כאן וחי בהם שהרי המת לפנינו, א"כ נחזור לעיקר האמונה שעל כל המצוות יש לו ליהרג ואל יעבור. וזה כפתור ופרח. מעתה נפרש הדבר איך הוא, אם יאמר לו הגוי לך והרוג את פלוני, ואם לאו אותך נהרוג, אע"פ שיש כח ביד הגוי להורגו, יש לו להניח עצמו ליהרג ואל יהרגנו דדילמא דמא דחבריה סומק טפי, ויחיה יותר ויקיים מצוותיו של הקב"ה. וזה דוקא כשאומר לו לך והרגנו, ואם לאו אותך הרגתי ואותו החייתי, אז ודאי אין לו להורגו, אבל אם אומר הרוג אותו ואם לאו אותו ואותך הרגתי, כגון שהוא מוכתב למלכות ואי אפשר שינצל, יהרגנו ואל יהרג, כדאמרינן בתוספתא, שיירא שהיתה עוברת ופגעו בהם לסטים ואמרו להון הבו לן חד מנכון, ואי לא קטילנא לכולכון יתקטלון ולא ימסרו נפשא חדא מישראל, פרטו להון דומיא דשבע בן בכרי ימסרון ולא יתקטלון. ונראה שאם אינו מחוייב למלכות שקודם יש להם ליהרג כולם מלמסור אותו ואע"פ שמפרשים אדם ידוע, שלא התיר בתוספתא אלא דומיא דשבע בן בכרי שהיה מחוייב למלכות. וצ"ע, ד"ת [—דברי תלמיד]. גוהרקי דערלה. [פירוש] שומר לפרי והוא אסור מן התורה דכתיב [ויקרא י"ט] וערלתם ערלתו את פריו את לרבות הטפל לפריו. מידי דרך הנאתן קעבידנא, שאין דרך הנאת הזיתים אלא לאחר שמתבשלין ויוצא שמנן בבית הבד, אבל הוא היה עושה בעוד שהיה מעורב הפסולת עם השומן שבהן. והני מילי לחולה אע"פ שאין בו סכנה כיון שאינו דרך הנאתן אבל לבריא אסור מן התורה. איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו וכו'. כדכתבי' במסכת פסחים בפרק כל שעה תהלה לקל.
<h2>דף כח.</h2>
גב היד וגב הרגל כמכה של חלל דמי. ודוקא כשהם כואבים. ומכת חרב אפילו בכל מקום מחללין עליה את השבת כדאמרינן בגמרא, ההיא פדעתא סכנתא ומחללין עליה את השבת. ופרש"י ז"ל מכת חרב, לשון [שמות כ"א] פצע תחת פצע ומתרגמינן פדעא. ומאי דאמרינן דמכה של חלל מחללין עליה את השבת, הני מילי הכאה כגון שנפל או נשבר עצם מעצמיו, אבל מיחוש בעלמא אין מחללין עליו את השבת, ואע"פ שהוא מן השפה ולפנים. אבל אם היא אשתא צמירתא מחללין, לפי שהיא כמכה של חלל. וכל זה דוקא כשלא שאלנו לרופא אלא מסתמא אם יש בו סכנה כענין מה שאמרנו מחללינן, ואם לאו אין מחללין. אבל אם שאלנו לרופא ואמר שיש בו סכנה אפילו אשאר מיחושים מחללינן דספק נפשות להקל. מן השפה ולפנים. ונראה מן הגמרא דאפילו ככי ושיני, דאמרינן בגמרא האי צפדינא מתחלת בשינים וגומרת בבני מעים.
<h2>דף כט.</h2>
המסתפר מן הגוי רואה במראה וכו', לפי התלמוד שלנו אין משמע שיהא אסור לראות במראה, וכן בשבת [קמ"ט ע"א] פרק שואל דאסר לראות במראה של מתכת בשבת, ומפרש טעמא פן יבוא להשיר נימא המדולדלת, אבל לפי הירושלמי [שבת פ"ו ה"א] משמע שאסר התם [בפרק] במה אשה על הך דאין רואין במראה דפרק שואל, משום דפעמים שהיא רואה נימא אחת לבנה ותולשה, וחייב עליה חטאת, והאיש אפילו בחול אסור, לפי שאין דרכו בכך, עכ"ל התוס' [המסתפר מן הגוי] רואה במראה משמע דבלא מסתפר לא. וקשה דבפרק שואל לא אסר אלא בשל מתכת משום שמא ישיר שער. י"ל דהתם באשה אסור. וכן יש בירושלמי, אשה לא תראה במראה בשבת, שהיא רואה נימא לבנה ותולשתה, והאיש אפילו בחול אסור. ג' דברים התירו לבית רבי לראות במראה ולספר קומי וללמד יונית מפני שהם קרובים למלכות. ושמא קאי אתולש נימא, מדקאמר לבית רבי התירו, מכלל דאחריני אסירי. ותניא נמי בתוספתא, המסתפר מן הכותי אינו רואה במראה, מן הגוי רואה במראה, לבית רבן גמליאל התירו לראות במראה שהן זקוקין למלכות, משמע דלא שרי לרבי אלא להסתפר, הא לאחר אף להסתפר אסור. ושמא לא אסר אלא להתקשט, אבל לראות או לדבר חולי או להאיר עינים ליכא משום לא ילבש. זה עיקר.
<h2>דף כט:</h2>
מתניתין אלו דברים אסורים ואיסורם איסור הנאה היין והחומץ וכו'. מזאת המשנה משמע שחומץ שלנו שנגע בו הגוי מותר, מדקתני חומץ של גוים אסור, דמשמע דוקא של גוים אסור, לפי שנתנסך בעודו יין, אבל חומץ שלנו שלא נתנסך בעודו יין מותר. וכמו כן יש מתירים הבוסר שנגע בו הגוי לאחר שנסחט, מדתנן בפרק כל הגט [גיטין ל"א ע"א] משעת כניסת מים לבוסר, ופרש"י ז"ל משעה שנתבשל הבוסר ויש בו מים, ומדקא קרי ליה מים, ולא קרי ליה יין משמע שאין דינו כדין יין. ובקונטרס פירש פירוש אחר, משעה שכותשין את הבוסר ויצא ממנו משקה ומשימין בו מים. ויש מחכמי צרפת ז"ל שאוסרין החומץ שלנו אם נגע בו גוי. ונותנין טעם לדבריהם, לפי שאין אנו בקיאין בטיב חומץ, ואין אנו מכירין איזהו חומץ ואיזהו יין, שאלו קורין אותו חומץ ואלו שותין אותו ומקדשין עליו. וגם הבוסר אוסרים אם נגע בו הגוי, שאין לפרש כפרש"י ז"ל הראשון שמשמע להיתר, אלא כפירוש האחרון, שכך רוצה לומר, משעת כניסת מים לבוסר, שכותשין אותו תחלה, ואותו היוצא ממנו קרוי יין, ומשימין בפסולת מים, אבל ודאי אסור במגע גוי. אבל רבינו יצחק ז"ל נראה שהיה סובר כפירוש הראשון של רש"י ז"ל, והביא לו ראיה מדתנן במסכת שביעית [פ"ד מ"ח], אוכל אדם פתו בבוסר בתוך שדהו, ודווקא משנכנס לתוכו מים, כלומר משעה שנתבשל ויש בו מים, אלמא משקה הבוסר קרוי מים ולא מינסך. ולפי זה נראה שהחומץ שלנו והבוסר כשר במגע גוי. אלא כיון שחכמי צרפת ז"ל שהם עמודי עולם חשו לה אנן נמי ניחוש מפי רבי ז"ל.
וחרס אדריאני. פי' בגמרא [ל"ב ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל חרס של אדריאנוס קיסר. כי אתא רב דימי אמר קרקע בתולה היתה שלא היתה עבודה מעולם ונטעה כרם, ורמי ליה לחמרא בגולפי חדתי חוורא, ומייצי ליה לחמרייהו ומתברן להו בחספי ודרו בהדייהו, כל היכא דמטי תרו להו ושתו. אמר ר' יהושע בן לוי וראשון שלנו כשלישי שלהם. פרש"י ז"ל אדריאנוס קיסר כשיוצא בגייסות מוליכן עמו. בתולה שלא נעבדה. והיה כל כחה קיים והוציאתו ביין זה ונעשה חזק. גולפי. כלי חרס. חיוורי. לבנים. חדשים דמייצי. ודרי בהדייהו. נושאין עמהן. תרו להו. שורין אותם במים. ראשון שלנו. יין משובח שלנו אינו אלא כשלישי שלהם כשהוא שרוי ג' פעמים היו המים השלישיים מושבחים כמו היין שלנו.
ועורות לבובין. שקורעין כנגד הלב, דרכן לעשות [כן] לע"ז, מוציאין דמה דרך הנקב, ומתסר משום זבחי מתים. משוך מותר. שאין עושין כן לע"ז. הנכנס לבית ע"ז מותר. דאין הקדש לע"ז. והיוצא אסור. דעשאו תקרובת. ההולכין לתרפות. לטעות ע"ז למרחוק. אסור לשאת ולתת עמהם. דאזלי ומודו, ועוד דזבני מידי דמצריך לתקרובת ע"ז. ע"כ לשון רש"י ז"ל.
מתניתין נודות הגוים, של עור. וקנקניהם. של חרס. ויין ישראל כנוס בהן וכו'. לא מבעיא היכא שכנוס יין נסך בהם שהם אסורין, אלא אפילו יין של ישראל כנוס בהם אסורין. דברי ר"מ, דכיון שבלע הנוד מיין נסך משהו ע"י היין שלנו, הוא פולטו ואוסר היין שלנו אפילו בהנאה, דיין נסך אפילו במשהו אסור איסור הנאה.
וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה. נהי דבשתיה אסור, אבל בהנאה מותר, דכיון שאותו המשהו הוא בלוע בעור ואינו בעין, נהי שאוסר כשנפלט לשתיה, אבל בהנאה שרי. ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר באיסור הנאה אלא לפי שאינו בעין והוא בלוע בעור, אבל אם היה בעין אפילו חכמים מודים לר"מ דמשהו אוסר איסור הנאה. ולא ס"ל לר"מ וחכמים כרשב"ג דאמר [ע"ד ע"א] דמותר בהנאה חוץ מדמי יין נסך שבו, כלומר רשב"ג ס"ל שאם נתערב יין נסך עם יין שלנו, שמותר ליהנות מדמי היין שלנו, ואע"פ שנתערב בו יין נסך, אבל דמי היין נסך עצמו אסור ליהנות מהן. וחכמים ור"מ ס"ל דהכל אסור בהנאה, לחכמים אסור כשהיין נסך בעין, ולר"מ אפילו בלוע וע"י הפליטה יאסור. שמעינן השתא דמתניתין ס"ל דאפילו משהו מסתם יינם יאסור יין שלנו אפילו בהנאה. וזה קשה על רת"ם ז"ל שהיה אומר שאין משהו של יין נסך אוסר אלא מיין שנתנסך לפני ע"ז, אבל סתם יינם בששים, ואפילו נפלט אם אין בו ששים מותר אפילו בשתיה, וסתם יינם בששים אפילו במין במינו. וכי תימא ליכא ששים א"כ אפי' בהנאה ליתסר לרבנן. ועוד אמאי נקט יין של ישראל כנוס בהם לנקוט סתם יינם שנתערב ביין של ישראל. ומתרצים התוספות שאני הכא דכיון שנבלע היין בתוך הקנקן, אין אנו יודעים כמה יפלוט, ובכוליה מנא משערינן, ובודאי אין בו ששים מהכלי. וא"ת כיון שאנחנו משערים בכלי, היאך היה אומר בגמרא שאם נתן בנוד מים ושכר מותר אפילו בשתיה, והלא אין בו ששים, ומין בשאינו מינו אסור כיון שאין בו ששים. ודא קושיא ליכא נגר בר נגר דליפריקינה. ושמעתי מפי חכם גדול צרפתי אחד שמו ה"ר יצחק בר מנוח זצ"ל תירוץ קושיא זו, דמשום הכי יין אסור כיון שאין בו ששים, לפי שהיין חריף וחזק והוא מפליט בכחו מה שבלוע בנוד, אבל מים ושכר אינם חריפין כלל, ואין בהם כח להפליט ולפיכך מותר.
מורייס. הוא שומן דגים שניתך על ידי מלח, ומשימין בו מעט יין כדי להעביר הזוהמא. והיה ר"מ אומר כיון שבודאי משימין בו יין נסך אסור ואיסורו איסור הנאה. וחכמים היו אומרים, כיון שנתערב לשם ואינו בעין, נהי דבאכילה אסור בהנאה שרי. גבינת בית אוניקי. פירוש שם מקום. לפי שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז. לפי שרוב עגלי אותו מקום היו קריבים לע"ז, אלא שאינם שוחטים רוב בהמות אחרות לע"ז, ויצטרף מיעוט עגלים שאינם נשחטים לע"ז עם רוב בהמות אחרות, והוו להו רוב העגלות ששוחטין לע"ז מיעוט, ואפ"ה ר' מאיר חייש למיעוטא, ורבנן לא חיישי למיעוטא.
מתניתין אמר ר' יהודה שאל ר' ישמעאל וכו'. אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה. פירוש שהעולה אסורה בהנאה, והנבלה מותרת בהנאה. ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה, כלומר כהן שאינו אסטניס, ויכול לאוכלה חיה, אוכלה. ודבר זה אינו לא במשנה ולא בברייתא. ולא הודו לו. לא ידענא מנו. והטעם שאמרו [שורפה] חיה, ולא אמרו מבשלה ואכיל לה, לפי שאי איפשר לבשלה בעזרה, מפני שהוא חלב, ואין כלי חלב במקדש. גם להוציאה חוץ לעזרה אי אפשר. אבל אמרו חכמי' לא נהנין ולא מועלין. פירוש הוא רצה לומר תחילה שקיבת עולה אין בה שום איסור, וכהן אוכלה, ולא הודו לו בדבר, ואמרו [לו] ודאי אסור ליהנות מן הקדשים, ואפילו מקיבתן, אבל מ"מ אם עבר ואכלה אין מועלין, כלומר אין מביא קרבן מעילה, דפירשא בעלמא היא. אח"כ נתן לו טעם אחר למה אסרו גבינת הגוים ואמר, מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז, וזה ודאי [אסור], דניחא להו בפירשיה, משום דמיחזי נפוח וגדול. אמר לו א"כ יאסרוה בהנאה. השיאו לדבר אחר. כלומר כיון שאתה אומר שעיקר איסור הגבינה מטעם שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז, א"כ יאסרוה בהנאה, כיון שראה שעיקר טעם אמר לו, וקושיא יפה הקשה לו. השיאו לדבר אחר. כלומר נכנס עמו בדברים אחרים, ולא רצה לגלות לו טעם איסור הגבינה. מצאתי כתוב בתוספות. אם להפליגו בדברים נתכוון היה לו להפליגו בדברים אחרים שבתורה, ואמר ר' אלו דברים שמשיקין עליהם את הפה שנאמר [שה"ש א'] ישקני מנשיקות פיהו וכו'. ואומר הר' אלחנן ז"ל, כי נראה לו שזו ייסד ר' אליעזר קליר בפרשת פרה אדומה, אין להרהר על מה נחקקה, שכולם ניתנו בנשיקה, כלומר דברים שמשיקין עליהם את הפה ע"כ. ומפרש בגמרא אמאי לא גילה לו הטעם מיד.
גמרא מה זבח אסור בהנאה אף יין נסך אסור בהנאה, וא"ת למה לי קרא, דהא בפרקין לקמן אסר היין משום בנותיהם, גזירה משום חתנות, י"ל דאי מהתם הוה אמינא הני מילי בשתיה הוא דאסיר משום בנותיהם, אבל בהנאה לא, קמ"ל קרא. וא"ת כיון שאסר אותו בכאן בהנאה, כ"ש דבשתיה אסור, וא"כ למה ליה למימר דאסור משום בנותיהם, י"ל דאי מהכא הוה אמינא מיעוטא הוא דמנסכי לע"ז, ולא חיישינן למיעוט, ושרי אף בשתיה, קמ"ל משום בנותיהם. מפי רבי ז"ל. כתבו בתוספות והלא אסרו יין משום בנותיהם, כדאמרינן לקמן בפירקין, ומתניתין בסתם יינם דאסור בהנאה, י"ל דלא גזרו בסתם יינם איסור הנאה אי לאו טעמא דיין נסך אסור מן התורה כשנתנסך לע"ז. ומ"מ לא גזרו עליו איסור הנאה מהאי טעמא, דיין נסך שנתנסך לע"ז אלא משום בנותיהם ע"כ. יין מבושל. ויש לו גבול, לאחר שהרתיח ע"ג האור.
<h2>דף ל.</h2>
אלונתית כברייתה מותרת. פירוש בקונ' שלא היתה תחילתה יין ביד גוי, אלא לקחה עשוייה ביד ישראל [מותרת]. דתו לא מנסך ליה. ולא נהיר לרת"ם ז"ל לישנא דכברייתה כפי' רש"י ז"ל. ועוד דקתני בתוספתא [פ"ה ה"ו] בהדיא יין מבושל ואלונתית של גויים אסורים מפני שתחילתו יין, אלונתית כברייתה מותרת. ומדקתני מפני שתחילתו יין משמע דאתי למידק הא של ישראל ביד גוי מותר. על כן מפרש רת"ם ז"ל דאלונתית זהו כמו שעושין אותה מתחילה בלא יין לעמוד זמן גדול בלא יין דמערבי בה חמרא ומסרא סרי ולכך מותרת דודאי לא עירב בו הגוי יין כי אין דרך לערב בה יין אלא בשעת שתיה, וקודם שמשימין בה יין היא קרויה אלונתית, כדאמרינן בפ"ק דחולין [ו' ע"א] הלוקח יין ע"מ לתת לתוך המורייס או לתוך האלונתית. ומ"מ בין לרש"י בין לרת"ם ז"ל יש להתיר תבשיל שעירבו בו יין, ונגע בו גוי, ואע"פ שלא הרתיח. לרש"י ז"ל כיון שמערב עם התבשיל לא מנסך. לרת"ם ז"ל יש להתירו נמי מדיוקא דרישא, דקתני אלונתית של גוים אסורה, הא של ישראל מותרת, כדדייקינן גבי חומץ של גוים. וראיה מדקתני בתוספתא, יין מבושל ואלונתית של גוים אסורים, מפני שתחילתו יין, ומדקתני מפני שתחילתו יין, משמע דווקא של גוים אסור, משום שנתנסך בעודו יין, אבל של ישראל ביד גוי מותרת. ומיהו יש לדחות ראיה זו ולומר דמאי דקתני בתוספתא מפני שתחילתו יין דלא אתי למידק מיניה אלא דלגופה איצטריך לאשמועינן דמערבין יין באלונתית. ואע"פ כן נהגו להרתיח התבשיל קודם שיגע בו הגוי. ואם לא נגע לא היה מקפיד רבי להתיר. לשון הפרישות.
יינומלין. נראה למורי הרב ז"ל דאסור במגע גוי, דכיין הוא לכל דבריו, ומברכין עליו בורא פרי הגפן.
מים צלולין ואפרסמון. לפי שעל ידי טעם השמן של האפרסמון נתבטל טעם היין לגמרי. מכאן תשובה נאמנה על מה שכתב הרמב"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' מאכ"א ה"י] בשם חכמי המערב שאם משימין מעט שאור או מעט דבש ביין שאינו מתנסך. וזה תימה וכי בשביל טעם הדבש יתבטל טעם היין שהרי בכאן לא התיר התלמוד אלא אלונתית שהיא ע"י שמן, לפי שמבטל השמן טעם היין אבל על ידי הדבש אינו מתבטל כלל. יין מזוג יש בו משום יין נסך. וגם מזה יש תשובה חזקה על דבריהם, שהטעם שלהם שאמרו שאין היין מתנסך אם משימין בו דבש, לפי שאינו קרב לגבי מזבח, כיין שמעורב בו דבש. ומה שאינו קרב לדידן, הם נהגו שלא להקריבו לע"ז, ולפיכך אינו מתנסך. ואינו כדבריהם שהרי יין מזוג אין אנו מקריבין אותו לגבי מזבח, ואפילו הכי אומר התלמוד בפירוש דיין מזוג יש בו משום יין נסך. ואין להתיר דבריהם כלל בשום ענין כי הוא...
לא מבי ארמאי ולא מבי ארמלתא, פירוש שאינם נזהרין לכסות החביות של מים, ונפל שם ארס וממית. ומה שאין נזהרין בזה הזמן, הוא לפי שאין הנחשים השרפים מצויין בזמן הזה כמו שהיו מצויין בזמניהם. ומ"מ יש לחוש למה שחשו חכמים, ושלא לשתות מים מגולין כל עיקר שאע"פ שאלו הנחשים המצויין בינינו אין הארס שלהן ממית, מ"מ מלקה, ולפחות הוא כארס של שאר שרצים, כדאמרינן לקמן [ל"א ע"ב] של נחש ממית של שרצים מלקה.
הכי גרסינן האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי, ולא גרסינן עד תלתין יומין, דהא בב"ב בפרק המוכר את הספינה [צ"ו ע"א] כשחילקו בשיעור חומץ לא אמרו אלא כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק. אבל כשיעור שלשים יום לא מצינו כלל לגבי חומץ.
<h2>דף ל:</h2>
יין תוסס. יין מגתו. מטפטף. כלי שמשימין תחת החביות לקבל יין הנוטף. טיף טיף להדי טיף טיף. שמטפטף תמיד, והטיפין רודפות זו אחר זו ותכופות, והנחש שומע ובורח. רש"י.
פי' תאנה. כשתולשין אותה נעשה פה קצר במקום עוקצה. וא"ת בפ"ק דחולין [ט' ע"א] אמרינן, [ראה] צפור מנקר בתאנה, חוששין שמא במקום נקב ניקב, פירוש שנקר שם נחש מתחילה, י"ל דהתם יש ריעותא מתחילה והכא ליכא ריעותא.
ר' אליעזר אומר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש משום שנאמר [תהלים קט"ז] שומר פתאים ה'. וא"ת ומאי שנא מגולים דאסורים בסתמא, י"ל דמיירי שמעיין בהן קצת ואינו רואה בהם ניקור, אבל אין מעיין בהם היטב כמו ביום, ולפיכך שומר פתאים ה', אבל מים כיון שנתגלה איכא ריעותא ואין לשתותם כלל, דמסתמא שתה הנחש והשליך שם הארס, ואין ניכר אם שתה אם לאו, יש לו להמנע.
שוקע. לפי שחזק הוא וכבד ושוקע בתוך המשקה לקרקעיתו של כלי. מפעפע. בינתים. לא ישפכם לרה"ר. שמא יעבור שום אדם עליהם יחף, ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו, וכיון שנכנס מעט ונוקב בבשר שוב אין לו רפואה. ולא ירביץ. להשכיב את האבק שלא יעלה.
סירטא. שהארס מתעכב שם, ואינו נופל מהר ונוקב בבשר. כגון פנים היד ורגל שיש שם פתחים רבים וסדקים, כגון בין אצבע לאצבע ותוך הכף יש סדקים, והאוזן והשפתים והשינים. אבל רומני דאפי אשר אצל העין, אין שם סדק, ושרי למרחצינהו בהו, שאם ירגיש בשום ארס יקנח אותו מיד, ויסיר הכל, ולא ישאר בסדקים, שאין שם שום סדק.
[לשון הרי"ף] וישתה ויחזור לחורו. ואמרינן בירושלמי דלא בעינן שהות כדי שיחזור לחורו, אלא כדי שישתה בלבד. וא"ת והא אינו נראה שם, תירץ בירושלמי כחוט השערה הוא ושפיפון שמו. משמרת של יין אסורה משום גילוי ור' נחמיה מתיר [תרומות פ"ח מ"ז]. טעם ר' נחמיה משום דס"ל שהארס הוא כספוג ואינו יורד עם היין לחבית. וחכמים אומרים, כיון שיש במשמרת לחלוחית היין, ומשליך שם הנחש הארס, ודאי יורד עם היין לחבית. [ירושלמי] ממצע סכינא גו פוגלא או אתרוגא. פירוש כשהסכין מתעכב תוך הצנון או תוך האתרוג מעלה חלודה ומזיק.
<h2>דף לא.</h2>
ומפתח וחותם ביד ישראל. הנכון לפרש דהכי קאמר ומפתח או חותם, דודאי די בחותם אחד. וא"ת והא מפתח וחותם קאמר, ודילמא תרווייהו בעי, י"ל דאי הוה בעי תרווייהו הוה ליה למימר שני חותמות או שני מפתחות, ומדקאמר מפתח וחותם ש"מ בחד מינייהו סגי. וכ"ש שפשוט יותר לפי הגירסא שגורסין ומפתח או חותם.
אמר רב הלכה כרבי אליעזר. וא"ת קשיא דרב אדרב, דהכא קאמר רב הלכה כר' אליעזר, דקאמר יין די לו בחותם אחד, ושמעינן לרב דאמר [ל"ט ע"א] חבי"ת בעי חותם בתוך חותם, חבי"ת סימן, חתיכת דג שאין בה סימן, בשר, יין, תכלת. ועוד דלקמן אמרינן היכי דמי חותם בתוך חותם, דמשמע שהלכה הוא חותם בתוך חותם, מדקא בעי בפשיטות היכי דמי. ועוד דרב אשי דהוא בתרא אמר לעיל [כ"ט ע"ב] יין מבושל שלנו לא בעי חותם בתוך חותם, מכלל דיין שאינו מבושל בעי חותם בתוך חותם. ותירץ רבינו יעקב ז"ל דמאי דמצרכינן חותם בתוך חותם, הוא בישראל חשוד שמוכר יין נסך ואם הוא חותם אחד אתי לזיופי דלא מירתת, ולפיכך הצריכוהו שני חותמות. אבל גוי די לו בחותם אחד, דמירתת ולא אתי לזיופי. וא"ת והא רב אשי בגוי מיירי, וקתני יין מבושל שלנו ביד גוי לא בעי חותם בתוך חותם, מכלל דכשאינו מבושל בעי חותם בתוך חותם. י"ל דודאי רב אשי לא אמר יין מבושל שלנו ביד גוי לא בעי חותם בתוך חותם, לדקדק מדבריו ולומר דווקא יין מבושל שלנו הוא דלא בעי חותם בתוך חותם, הא יין שאינו מבושל בעי. אלא כוונת רב אשי היתה לתרץ המשנה והברייתא [שם] שהקשה בתלמוד. על המשנה דקתני חומץ של גויים אסור, ומקשינן פשיטא משום דהחמיץ פקע ליה איסוריה מיניה. ומתרץ אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן, חומץ שלנו ביד גוי אינו צריך חותם בתוך חותם. וברייתא נמי בא לתרץ דתניא אמר ר' אילא (שונין) [שנינו] יין מבושל של גוי שהיה מתחילתו יין אסור בהנאה פשיטא משום דאיבשיל פקע ליה איסוריה מיניה. אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן יין מבושל שלנו ביד גוים אינו צריך חותם בתוך חותם. ולענין פסקא משמע שיין שלנו ביד גוי די בחותם אחד, אבל ביד ישראל חשוד צריך חותם בתוך חותם. ומה שאנחנו אומרים שדי בחותם אחד, זהו דוקא היכא שהישראל עתיד לראות חותמו, אבל היכא ששולח יין מעיר לעיר עם הגוי, צריך חותם בתוך חותם, דחיישינן לזיופא. ואם כותב לישראל חבירו צורת החותם ותכונתו, די לו בחותם אחד, והוא שיודיע לגוי תחילה שהודיע לישראל חבירו בכתב צורת החותם, דאז ודאי מירתת ולא אתי לזיופי. וכל אלו החותמו' דוקא חותמות של קשרים, דחיישינן בהו לזיופא, אבל חותם של כתיבה די בחותם אחד, דבכתיבה לא חיישינן לזיופא, דאם איתא דזייף היתה מתבטלת הכתיבה, והגוי אינו יודע לכתוב, ואע"פ שהגוי מצייר האותיות, מ"מ ניכרת היא כתיבת המורגל לכתוב לכתיבת הגוי שאינו מורגל. ואע"פ שיש משומדים שכותבים ומזייפים, מיעוטא נינהו ולמיעוטא לא חיישינן. ויש אומרים דשתי אותיות הוו כחותם בתוך חותם. אבל מ"מ מדאמרינן בסמוך דר"א לא חייש לזיופא וא"צ שיכיר חותמו קשה מדקתני בברייתא ציר ומורייס ביד גוי ומפתח וחותם ביד ישראל, ולרבנן דמצרכי ליין חותם בתוך חותם מודו דציר ומורייס סגי בחותם אחד כדין יין לר"א, ואפי' הכי בעינן שיכיר חותמו, משמע דלר"א חותם א' צריך להכירו. ודוחק הוא לומר דלרבנן דמחמרי ביין בחותם א' מצריכין שיכיר גם בציר ומורייס, אבל לר"א דמקל לא בעי שיחזור ויכירנו, אך יש לפרש דהא דנקט ומכיר חותמו לאפוקי אם רואהו ומצאו מקולקל דאיכא ריעותא, אבל אם לא ראה אותו כלל מותר, דלא חיישינן לזיופא, כגון ששלחו לאחר, אבל אם חוזר המשלח ורואהו דאיכא ריעותא אז אסור. מפי מורי הרב ז"ל. כתב בפרישות ואומר לנו רבינו כי העולם נהגו להקל.
[לשון הרי"ף] דלא חייש לשיתומא. בפרק השוכר [ס"ט ע"ב] אמר ר' אליעזר דלא חיישינן שיפתח ויגוף ויגב. ורשב"ג אומר דלא חיישינן שישתום ויסתום ויגב. פירוש ר' אליעזר סבר דלא חיישינן שיפתח הגוי המגופה וינסך היין ויחזיר המגופה ויבש, ורשב"ג סבר דלא חיישינן שינקוב נקב בחבית ויסתום אותו ויבש. וא"ת כיון דקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזיופא, מה הוצרך לומר וכותיה דרשב"ג דלא חייש לשיתומא, והלא שיתום בכלל זיוף הוא, י"ל שאם היה אומר כותיה דר"א בלבד הייתי אומר דווקא לזיוף לא חיישינן שיסיר כל המגופה, אבל לנקב קטן חיישינן, קמ"ל וכותיה דרשב"ג. חיישינן לשיכי, פירוש מינקת שמשימין במגופת החבית וכו' ואע"פ שאין נקב במגופה אפ"ה חיישינן גזירה מגופה בלא נקב אטו מגופה בנקב, שמעינן מהכא שאין המגופה מועילה להיותה חותם אחד להתיר היין, ואע"פ שאין בה נקב, דאין לך חותם א' עדיף ממגופה, ואפ"ה חיישינן לשיכי. א"כ לענין יין נסך לא סגי בחותם א', ודלא כר' אליעזר, אבל בשאר חבי"ת די בחותם א' כר"א. ולפנינו נאריך בזה בע"ה.
אגנא אפומא דחביתא. פירוש יכפה מזרק על פי החבית. שריקא. טח בטיט ודובק סביבות פי המזרק לדופני החבית. דיקולא. יכפה סל על פי החבית, והחבית מגופה, דהיינו שתי חתימות מגופת החבית בחבית, והסל הכפוי עליה, ומיהדק נכנס בדוחק פי הסל לבלוע את החבית, הוי חותם בתוך חותם, דלא טרח נמי לזיופי כולי האי. לא מיהדק. נח ליטלו.
נוד בדוסיקיא. נוד מלא יין בדוסיקיא, ופי הנוד למטה בתוך הדוסיקיא, הוי חותם בתוך חותם, דטורח להפוך ולהתיר קשר הדוסיקיא וקשר הנוד, ולחזור ולקושרו. כולי האי לא טרח. הכי גריס רש"י ז"ל נוד בדוסיקיא. ופיו למטה. וכתוב בתוספות הכי גרסינן ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם, ולא גרסינן ופיו למטה, דאדוסיקיא קאי ולא אנוד, כי אין דרך נוד לכפות פיו למטה, ודלא כפירוש הקונ'.
אמרינן בגמרא ואי כייף פומיה לגאו. פרש"י ז"ל ואי כייף פי הנוד לגאו וצייר וחתים כעין שקושרין נודות שלנו. וצייר וחתים. אפילו אין דוסקיא הוי חותם בתוך חותם.
<h2>דף לא:</h2>
מפני מה אסרו שכר של גוים. איסור זה לא מצאנוהו בשום מקום לא במשנה ולא בברייתא, אלא אומר רת"ם ז"ל כי בימי האמוראים נהגו בו איסור משום חתנות למאן דאית ליה, או משום גילוי למאן דאית ליה. ר' יצחק אמר משום חתנות ורב נחמן אמר משום גילוי וכו'. ולא פליגי דאפילו רב נחמן מודה דבאתרא דלא מצלו מייא אסור משום חתנות.
מפיקין ליה לבבא דחנותא וכו'. נראה דס"ל דאיסורו משום חתנות, דכיון שאינו שותהו בבית הגוי ליכא חתנות ושרי. ואע"פ שאין כן בשלקות ושמנן, דאפילו בבית הישראל אסורין משום חתנות, הני מילי שלקות דקים להו דאית בהו משום חתנות אפילו בבית הישראל, אבל בשכר דליכא כולי האי כיון דעביד הרחקה שרי. משמע (דהכא) [מהכא] דאסור לשתות שכר בבית הגוי, דהא רב פפא ורב אחא דהוו בתראי לא שתו בבית הגוי משום חתנות, ומסתמא ליכא חילוק בין שכר של תמרים לשכר של תבואה, ואם הישראל נתאכסן בבית הגוי נראה דמותר, ואפילו אם הולך בבית הגוי מפני דבר אחר יכול להיות שמותר לשתות מן השכר שיתן לו הגוי. או שמא במקום שיהיה לו איבה אם לא ישתה השכר כשנותן לו הגוי מותר. לשון רבינו ברוך בעל התרומה ז"ל.
<h2>דף לב.</h2>
האי חלא דשיכרא אסור דמערבי ביה דורדיא דיין נסך, ובשכר שעושין עכשיו הגוים צריך לבדוק אם מטילין בו שמרים של יין להחמיץ, כי יש נוהגין כן, ואז יהיה אסור.
אמר רב אשי ומאוצר שרי דאי איתא דמערבי ביה מסרא סרי. מכאן יש להתיר לקנות משקין מן הגוים כגון שכר ודבש ויין של תפוחים ותותים, ואפילו יקרים מן היין. ודוקא כשראה אותו הישראל שמשכן הגוי מן החבית, אבל אם לא ראהו יש לחוש פן יערב [בו] יין בכליו של ישראל. אבל משקין שזלים יותר מן היין אין לחוש ואפילו אינו רואהו שמשכן מן החבית, דלא חיישינן שעירב בו יין בכליו של ישראל, כיון שהיין נמכר ביוקר יותר מאותם המשקין, כדאמרינן בגמרא [ל"ד ע"ב] גבי מורייס, מאי אמרת דילמא מערב בהו חמרא, קיסתא דמורייסא בלומא, קיסתא דחמרא בארבעה לומי. [לומא], פירוש מטבע.
<h2>דף לב:</h2>
אמר שמואל גוי ההולך לתרפות בהליכה אסור דאזיל ומודה בחזירה מותר דמאי דהוה הוה. ישראל [ההולך] לתרפות בהליכה מותר דילמא הדר ביה ולא אזיל, בחזרה אסור דכיון דאביק בע"ז הדר אזיל. אביק. לשון עניבה הוא בכל התלמוד.
<h2>דף לג.</h2>
יריד. שוק של ע"ז, ומיהו גוי כי אזיל לסחורה הוא דאזיל. ע"ז זבין. מכר צלמים בשוק. ואם איתא דמזבין. כלומר אם איתא דהואי להאי ישראל גלימא או חמרא. הכא הוא מזבין ליה. וקשורין. שחוזרין חבורה חבורה יחד ולא בד בבד.
גמרא ומעת לעת. כלומר שיניח לשם המים יום שלם מזמן לזמן, שישים שם המים בתחילת היום עד למחר בתחילת היום. ונראה למורי הרב ז"ל, שאם נתן המים בנוד בתחילת היום, ונשאר עד לערב, ועירה אותו, ולמחר נתן שם מים בתחילת היום, ונשאר שם מעת לעת וליום שלישי עד הערב, שאינו מועיל זה לשני ימים, דכיון שביום הראשון לא הניחו מעת לעת, מה שהניחו לשם ביום הראשון בטל, ויש למנות ג' ימים שלמים מעת לעת, אבל אם מניחו שם מעת לעת, ושעה או שתים יותר, אין לחוש בכך, ועולה לו למנין יום אחד, ואותם שתי שעות או שלש יפלו, ולא יהיו שם מן החשבון, שמה שאמרו מעת לעת, זהו שלא למעט זמן מעת לעת, אבל אם מוסיף עליו, נהי דאינו עולה לו מחשבון דשלשה ימים, אבל מ"מ אינו מתחיל מראש, כמו שכתבנו, שאם לא כן, אלא שהיה צריך מעת לעת בכוון, אין אדם יכול לעמוד עליו, וחכמים לא היו נותנים שיעור בענין שאין אדם יכול לעמוד עליו. מפי רבי ז"ל.
נותן לתוכן מים שלשה ימים וכו'. לפי התלמוד שלנו משמע דערוי במים דוקא, אבל אם כנס לתוכן יין והחליף אפילו מאה פעמים לעולם אסור, ואינו מועיל כלל. אלא שיש לתמוה על מה שאומר בירושלמי [פ"ב ה"ד] ר' יעקב בר אחא בשם רבנין יין שהוא אסור בשתיה ומותר בהנאה וכנסו לתוך קנקנים נעשו הקנקנים כיין. פינהו והניח לתוכו יין אחר, נעשה יין כקנקנים. פנהו ונתן לתוכו (מים) [יין] אחר, היין אסור והקנקנים מותרים. ונראה מן הירושלמי דערוי ביין מכשיר הכלי. וזה דבר חידוש, ולא מצינו לו סמך בתלמוד שלנו. ואין להורות כן להקל. נותן לתוכן ציר או מורייס לפי שהן שורפין היין הבלוע בהן ומכלין אותו.
<h2>דף לג:</h2>
קינסא. פירוש הכניס [קסמין] דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתן. והלכתא כמאן דאסר. דלא דמי להחזירן לכבשן, דהתם כיון דהסיקן מבחוץ עד שנשרה זיפתן כבר נתלבנו, אבל הכא מיד שהכניס בהם הקיסם נשרה זיפתן ולא נתלבנו. ונראה שאם הסיק האש מבפנים כ"כ שאינו יכול ליגע בחוץ בדופני החבית, אז חשוב הגעלה ומותר. לאחר י"ב חודש מותרים. פירוש בלא שום תיקון. דבי פרזק. שם האיש. רופילא. שני למלך.
אשתי גוי בהו פעם ראשון ושני כולי עלמא לא פליגי דאסור. דאיידי דרכיכא בלעי ואסירי, עד שימלאם מים ג' ימים כדאמרינן, ולא סגי בניגוב. אבל אי שתי בהו גוי לאחר ששתה בו ישראל שתי פעמים, הואיל ואין תחילת תשמישן ביד גוי שרו, דתו לא בלעי טובא, כן פרש"י ז"ל, ובלשון הזה כתבה ר"ח ז"ל. אבל רת"ם ז"ל פירש, כסי דאשתי בהו גוי, בין חדשים בין ישנים, פעם ראשונה כולי עלמא [לא פליגי] דאסיר, כלומר אם לא הדיחן במים כי אם פעם אחת לאחר שתיית הגוי אסור, דאינו נפלט בטוב על ידי הדחת פעם אחת. פעם ראשון ושני אסור, כלומר בשתי הדחות, שלישי מותר דאז נפלט בטוב על ידי הדחה שלישית. וכיוצא בזה מצינו בזבחים פרק התערובת [ע"ט ע"ב] גבי חרסן של זב וזבה, פעם ראשון ושני אסור, שלישי טהור, פירוש דצריך הדחה ג' פעמים מפני מי רגלים שבו. וראייה לפירוש זה מדאמרינן במדרש דמגילת אסתר [מגילה י"ג ע"ב] גבי ישנו עם אחד, שאמר המן לאחשורוש, אם זבוב נופל לתוך כוסו של אחד מהם זורקו ושותהו, ואילו אדוני המלך נוגע בו חובטו בקרקע, ולא עוד אלא שמדיח כוסו ג' פעמים, וכן נהגו העולם.
קוניא. פירוש כלי חרס מצופין באבר. משום דמצריף. פירוש שהוא מבליע הדבר הנתון בו לפי שמשימין בו אבן אחת שאומרים לו צריף, כדאמרינן מחפורת של צריף, וקורין לו בלעז אלום ובערבי שב. קרטופני. פירוש אותן שלש נקודות שמצויין בקערות המצופין באבר, שכשמכניסין אותם בתנור לבשלם, נותנין תחת הקערות כלי בעל שלש רגלים ומתבשל עליו, וכשמסירין אותו משם נשאר בקערה שלש נקודות. והרב ר' אברהם בר דוד זצ"ל פירש בקעים וסדקים.
<h2>דף לד.</h2>
דמדייתי ובלעי. כלומר שהם מזיעים ומוציאין טיפות מבחוץ מחמת בליעתם, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו, דכתיב [ויקרא ו'] וכלי חרס וכו' ישבר. אין לו תקנה אלא שבירה. ואע"ג דפריך תלמודא בזבחים פרק דם חטאת [צ"ו ע"א] גבי כלי חרס של חטאת וליהדרינהו לכבשונייהו, דאלמא משמע דנפיק מינייהו מאי דבלעי. התם כי מהדר להו לכבשונות מנא הוא דקא עביד מחדש, ואין זו פליטה, אלא שנשרף וכלה מה שבלוע בהם מחמת כח האור.
החרצנים והזגים של גוים אסורים. בפרק שלשה מינים [ל"ד ע"ב] איכא פלוגתא, איכא מאן דקרי לקליפה החיצונה חרצן ולגרעין הפנימי זג. ואיכא מאן דאמר איפכא. ואמרינן התם [ל"ט ע"א] כמאן מתרגמינן האידנא מפורצנין ועד עצורין כמ"ד שהזג הוא אותו שבחוץ שראוי לעצור, ומנח התם סימנא זוג של בהמה החיצון קרוי זוג והפנימי קרוי ענביל. וכן פעמון זהב מתרגמינן זגא דדהבא. וכן סתם התלמוד, שקורא בכל מקום לפנימי חרצן, כדאמרינן [ברכות כ"ב ע"א] עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן.
לחים כל שנים עשר חודש וכו'. וכן הלכה, מדאמרינן בפרק כל הבשר [חולין ק"י ע"א], במאי טויתינהו לכחלי בפורצני, ודילמא דיין נסך הוו, לאחר י"ב חודש. [לשון הרי"ף] במשלה אותם מן הבור, פירוש אלו החרצנים שאנחנו אוסרין, זהו דוקא באותם שמעלה מתוך הבור, שאותן הם אסורין, דאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור, אבל אותם שבגת אינם אסורין בהנאה. אבל בזמן הזה יש לאסור הכל בהנאה, שדרך לערב אותם שמעלין מן הבור עם אותם שבגת.
דורדיא דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי. פי' שמרים. מכאן היה מתיר רבינו אפרים ז"ל במקומות שמייבשין בתנור שמרי יין, ונותנין בעיסה כדי לחמץ במקום שאור, דכיון שנתייבשו בתנור חשובין כאילו היו לאחר שנתמדו במים כל צורכן, אבל קודם לכן קרוי שמרי יין, כדאמרינן פרק (הספינה) [המוכר פירות צ"ז ע"א] שמרי יין, פעם ראשון ושני חייב במעשר, שלישי מותר. ובלשון התלמוד שדרוא, כדאמרינן בפרק המפקיד [מ' ע"ב] גולפא ושדרוא, והנהו אסורין אפילו לאחר י"ב חודש. ובלשון המקרא הכל קרוי שמרים, כדכתיב [ישעיה כ"ה] שמרים מזוקקים, וכתיב [תהלים ע"ה] אך שמריה ימצו ישתו, אפילו התמצית ישתו. וכל היכא שלא נתן בהם מים, וגם לא נתנם בשק למצות מהם יין, אסורין לעולם ואם נתנם בעיסה אסורה דלטעמא עביד. ואפשר כי דברי רבינו אפרים זצ"ל נכונים לאחר שנתמדו במים כל צורכן, ונתנו אותם בשק למצות מהם היין.
<h2>דף לד:</h2>
אבטא דטייעי. פרש"י ז"ל כלי קטן שמניח בו הסוחר יין להוצאת הדרך, וכל שעה ושעה עומד בו היין, ואינו נשאר ריקן, ואפ"ה בתר תריסר ירחי שתא שרי, דלא עדיף מכלי שמכניסו לקיום. למדנו לפי פירושו דדבר שיין עומד בו תדיר, אע"פ שאין מכניסו לקיום בעי תריסר ירחי שתא או מלוי וערוי מעת לעת שלשה ימים. והראב"ד ז"ל פירש אבטא כעין כובא, ודומה לאבטי קטנה, וגדולה היא מן הכובא, כמכניסו לקיום הוא. והאי דקאמר דטייעי, שכן דרך הטייעין להוליכה על הגמלים שלהם. ובעל הערוך ז"ל גריס אכטא בכ"ף, ופירש הכי, מביאין קמח ועשבים ושורין אותן בחלב, ומזלפין יין נסך עליהם.
מורייס אומן. פירוש של גוי אומן, ומשום חמרא קאסרינן ליה, ואומן לא רמי ביה חמרא. נמילא. פור"ט בלעז. קיסטא. שם המדה. לומא. זוזא. מאורתא. שם מקום. דנפיש חמרא. שהיין הרבה. ויש גורסין דשוי' חמרא כלומר שהיין בזול, שוי לשון זול הוא, כדאמרינן [נ"ב ע"א] ושוי לכרסיך. עקולי. פירוש שהמים הולכין עקלתון. ופשורי. שלגים נפשרין על שפת המים, ואין מושכי הספינה רשאין לבוא שם.
<h2>דף לה.</h2>
גזירה חדשה היא. כלומר מעט היה לו שגזרו על הגבינה. ואין מפקפקין בה. כלומר אין מפרשים טעמה. כדעולא דאמר עולא כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד לבתר תריסר ירחי שתא, פירוש דילמא איכא דלא ס"ל ההוא טעמא ולא בדיל מינה ומזלזל בה, אבל השתא דלא מגלי טעמא בדילי מיניה כולי עלמא, דסברי כבר קמו רבנן במילתייהו דאתי מיניה חורבא, ואנן הוא דלא בקיאינן בטעמא. ובזה הפסוק ששאל לו רמז לו כי איסור הגבינה מדברי סופרים, כדאמרינן בגמרא חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה שנאמר [שה"ש א'] כי טובים דודיך מיין. היאך אתה קורא כי טובים דודיך או כי טובים דודיך, א"ל כי טובים דודיך. וא"ת היאך היה קורא ר' ישמעאל דודיך, והלא ראש הפסוק מוכיח כי עליו הוא מדבר, דכתיב ישקני מנשיקות פיהו, ואי איתא תשקני מנשיקות פיה הול"ל. ועוד ר' יהושע שהביא לו ראיה מן הפסוק שלאחריו, למה לא הביא ראיה מגוף הפסוק. ועוד לפי טעות ר' ישמעאל בין זכר לנקיבה, היאך הוא מביא לו ראיה מן הפסוק שלאחריו, ודילמא הוא גופיה מיחלף ליה בין זכר לנקיבה. י"ל כי ר' ישמעאל כך שמע מרבו, והיה סובר כי פשוטו של מקרא כך הוא, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, ישקני מנשיקות פיהו, השיב (לו) [לה] הקב"ה, כך תעשה כי טובים דודיך עלי מיין, ומקרא קצר הוא. אבל מקרא שלאחריו אין בו ספק, כי כנסת ישראל אמרה אותו להקב"ה, שהרי סופו מעיד עליו, על כן עלמות אהבוך, ודרך העלמה שהיא אוהבת את האיש. וזו היא הראיה שהביא לו ר' יהושע לר' ישמעאל, כי הואיל והפסוק שלאחריו מודיע, אין לשנות זה המקרא מהאחרים, ולהפסיקו לשני ענינים.
<h2>דף לה:</h2>
מתניתין אלו דברים של גוים וכו' הפת והשמן. מפרש בגמרא [ל"ו ע"ב] גזרו על פיתן ושמנן משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם משום דבר אחר. כלומר משום סרך ע"ז. רבי ובית דינו התירו את השמן. כך היא הגירסא ברוב הספרים. וגירסא בטעות היא, כי מעולם לא התיר ר' את השמן אלא ר' יהודה נשיאה בר בריה הוא דשריה, כדאמרינן בגמרא [ל"ז ע"א] מיסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי שמעיה, ואמר לו, שמלאי לא היית עמנו בבית המדרש כשהתרנו את השמן, אמר לו בימינו תתיר את הפת, אמר לו א"כ קרו לי בי דינא שריא. ור' שמלאי אמורא הוה, וכן כל ר' יהודה נשיאה דאמור בגמרא היינו בנו של ר"ג ברבי שהיה בימי האמוראים, והכי נמי אמרינן בגמרא ר' יהודה הנשיא בנו של ר"ג, ואילו רבי בנו של רבן שמעון הוה, כדאמרינן בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ד ע"ב].
והשלקות. כל דבר ששלקו גוי ואפילו בכלי טהור ואפילו בפני ישראל אסור משום חתנות. ואע"ג דגזרו על הפת, ושלקות ופת בישול של גוים הוא, אעפ"כ שתי גזרות היו. בתחילה גזרו על הפת משום דמצוי מתנותיה טפי, ולבסוף גזרו על כל בישול. ושמעתי מפי מורי הרב החסיד הר' יונה זצ"ל כי כשבא מצרפת לעיר יירונדא, שדרש ברבים ואמר, שאם בישל הגוי שום בישול, ואפילו ירקות, ואפילו בכלי טהור, ואפילו בפני ישראל, דלא מבעיא שהתבשיל ההוא אסור, אלא אפילו הכלי שנתבשל בו אסור לעולם. ואמר להם ז"ל ועינכם אל תחוס על כליכם שכל כלי חרס שבישל בו הגוי ישבר, ואם בכלי נחושת בישל, ימורק ושוטף במים, כדין כלים של גוים. וכן ראוי לעשות, והמחמיר תבוא עליו ברכה.
טרית טריפה. פירוש מין דגים קטנים שנטרפו ונשתברו ואין ניכרין, הילכך חיישינן לטמאין. ובערוך פירש טרית תונינא. וציר שאין בו דגה. ציר דגים טהורים דרכו לגדל דגה, ונקראת בגמרא כלבית ואם יש בו מעורב שום ציר של טמא אין אותה הכלבית גדלה שם כלל. והחילק. מין דגים טהורים הוא. והיא הסלתנית, ואין לה סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדל אחר זמן, וקיימא לן דמותרת, אלא שאסרוה מפני שערבונין עולין עמה. וקורט של חלתית. פרי הוא חד ביותר, ומחתכין את קרטיו בסכין, והוא אסור משום שמנוניתא דסכינא. ומלח סלקונדית. מפרש בגמרא [ל"ט ע"ב] מלח שכל סלקונדי רומי אוכלין בה, והוא אסור משום שמערבין בה קרבי דגים טמאים.
גמרא אטייפי. פירוש אותן הגומות שנעשות בתוך הגבינה. והוי יודע כי גזירת הלל ושמאי שגזרו על הפת אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, כדאתמר בשמן. שהרי ר' שמלאי אמר ליה לר' יהודה נשיאה בימינו תתיר את הפת, ואמר ליה אם כן קרו לי בי דינא שריא, אלמא יכול היה להתירו, אלא משום דלא לקריוה בי דינא שריא לפיכך נראה שאם יסכימו חכמי ישראל וגדוליהם ומתירים את הפת מותר, אע"פ שהם קטנים מתלמידי הלל ושמאי בחכמה ובמנין. שהרי ר' יהודה נשיאה קטן היה, כדמפורש בגמרא, ואילמלא דשרי תרתי הוה שרי נמי הך, שכל גזירה שרוב הציבור יכולין לעמוד בה, אע"פ שלא פשטה ברוב ישראל, צריך ב"ד גדול מן הראשון בחכמה ובמנין להתירה, ואם פשטה אין שום ב"ד יכול לבטלה. אבל אם לא פשטה ברובם, מפני שאינם יכולין לעמוד בה, אפילו קטן מתירה ומ"מ צריכה היתר ב"ד, דהא קבילו עלייהו, ואף אם לא התירוה אין להם רשות לכוף את העם באותה גזירה, ולא להלקות ולא לשמת, דכתיב [מלאכי ג'] במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, עד דאיכא גוי כולו. אבל חכמים ותלמידיהם והיחידים נוהגין בה איסור כדאמרינן [ל"ה ע"ב] לא תשתעו מיניה דאיבו, כלומר לא תאמרו דבר שמועה משמו, שאינו מכלל החכמים. וכן נמצא בתשובת הגאונים ז"ל, מאן דאכיל פת של גוים אין מלקין אותו, אבל מוכיחין אותו, ואסור לומר שמועה מפיו בבית המדרש. והיינו דאמרינן בירושלמי דפסחים [פ"ב ה"ב] אבל מקום שנהגו לאכול פת של גוים, אלמא איכא דוכתי דנהוג. ובירושלמי בפירקין [ה"ח] גרסינן ובלבד מן הפלטר, ולא עבדין כן, כלומר אין העם נוהגין כן, אלא כל פת של גוים הם אוכלין. ויש לתמוה למה לא התיר ר' יהודה נשיאה את הפת קודם שהתיר את השמן, ואפשר מפני שחתנות הפת גדול יותר משל שמן, מפני שהוא חיי נפש והכל צריכין לו תדיר, והוא מעשה נשים, ולפיכך לא רצה להתיר החמור תחילה. ועוד כיון שהפת מתבשילי גוים, חשש שאם היה מתיר קצת המבושלים היו מזלזלים בכולם, לפיכך התיר את השמן, ואעפ"כ הודה לר' שמלאי דאי לאו משום דקרו ליה בי דינא שריא היה מתיר גם את הפת.
אמר ר' יוחנן אפילו למאן דאמר פלטר גוי הני מילי בשדה אבל בעיר לא. יש לפרש דהכי קאמר ר' יוחנן, אע"ג דאיכא פלטר ישראל כיון שהוא פלטר שאין בו חתנות, והוא בשדה מותר, אבל בעיר לא, אפילו אין שם פלטר ישראל. ויש לפרש בשדה מותר לעולם, אבל בעיר לא אי איכא פלטר ישראל, אבל ליכא פלטר ישראל מותר. ולפי מה שכתב הרב האלפסי ז"ל [בשם ה]ירושלמי [ה"ח], במקום שאין פת ישראל מצויה נימנו עליה והתירוה מפני חיי נפש. משמע אפילו בעיר ובלבד מן הפלטר, אבל מבעל הבית לעולם אסורה בין בעיר בין בשדה, ואפילו אין לו מה יאכל. ונמצא בתשובת הגאונים ז"ל, מותר לאכול פת של גוים בשבת אם אין לו פת אחרת, דבשבת אסור להתענות הלכך מותר. ולפי מה שכתבנו אף בחול שרי בכי האי גוונא, כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת. אלא שהם התירו בשבת אפילו בבעל הבית, אם אין שם פלטר. ויש מי שאומר, כיון שאין איסור הפת אלא גזרה משום חתנות, בזמן הזה מותר, דבימי רבותינו היו חוששין לחיתון מפני שהיתה חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהם, אבל עכשיו שאסרו עליהם בתורתם חיתון עם ישראל אין כאן גזירת חתנות. ודבר זה טעות גדולה, ואסור לסמוך עליו, והאומרו אין בדבריו ממש, שאפילו יהיה כדבריו, כל דבר שעמד ב"ד וגזר עליו משום דבר בעלמא, כיון שלא עמד ב"ד אחר וביטלו, אע"פ שבטל דבר, הגזירה לא בטלה. ועוד דהא אמרינן בפרק השולח [ל"ח ע"ב] והא אמר מר, חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהם, הני מילי בצינעא, אבל בפרהסיא זילא בהו מילתא. והאידנא נמי הכי הוא, דחביבין להו בנות ישראל טובא, ובפרהסיא אסיר להו. ועוד דאנן הכי אמרינן, גזירה שמא יתן ישראל עיניו בבתו של גוי ויתחתן עמו. וא"ת שמא האשה לא תשאנו, מפני שהוא אסור לה בתורתן, כל שכן שהוספת רעה, שמא ישתמד וישאנה, שכמה פעמים הוציאו בנותיהם בני ישראל מן הכלל בעוונות, וראיה לדבר עון פעור. או לפחות יזנה עמה, שהיא מוכרת לו את הפת ורגיל עמה, וההרגל על כל דבר שלטון, והאל יצילנו מכל חטא ועון.
מנכית. נושך ואוכל. ונראה מן הירושלמי [פ"ב ה"ה] דתבשילי גוים כגון ירקות ודדמי להו שהן אסורים ואפילו במקום שאין תבשילי ישראל מצויין, מפני שאין בהם חיי נפש, דדוקא בפת התירו משום חיי נפש, ונכון.
<h2>דף לח.</h2>
דגים קטנים וארדי ודייסא, שאלו השלשה מינין אינם נאכלים חיים, ואינם עולים על שלחן מלכים. ללישנא קמא יש בהם משום בישולי גוים, ללישנא בתרא אין בהם משום בישולי גוים. פסק רת"ם כי האי לישנא דמתני פום בדיתאי, דכל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בישולי גוים, משום דר' יוחנן קאי כהאי לישנא בפרק ר' ישמעאל [נ"ט ע"א], ובפרק החולץ ביבמות [מ"ו ע"א], ואע"ג דסוגיין בכולי תלמודא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, דאלמא משמע דהכי היא הילכתא, פירש הרב ז"ל דפום בדיתאי נמי מודו דכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, ואוסופי הוא דקא מוספי אלישנא דסוראי. תדע דאמרינן מאי בינייהו, ואי פום בדיתאי לא מודו ללישנא דסוראי, היכי קאמרינן מאי בינייהו, איכא בינייהו טובא, כגון דבש שהוא עולה על שלחן מלכים והוא נאכל כמות שהוא חי, לסוראי אין בו משום בישולי גוים, כיון שנאכל כמות שהוא חי, ולפום בדיתאי יש בו משום בישולי גוים, כיון שעולה על שלחן מלכים. וראיה לדבר מדשרינן במתניתין [ל"ט ע"ב] דבש, ומפרשים עלה בגמרא דאי משום בישולי גוים נאכל כמו שהוא חי הוא, אלמא שמעינן מינה דלדברי הכל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, כיון דקמקשי הכי בפשיטות. זאת היא שיטת רת"ם ז"ל. ור"ח כתב לקמן, ומדחזינן ברוב התלמוד דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, שמע מינה דהאי לישנא דוקא, מיהו כיון דחזינן באידך פירקין [נ"ט ע"א] דמפורש ר' יוחנן כאידך לישנא ס"ל, כל שאינו עולה, הלכך בעינן [כ]תרי לישני [עכ"ל ר"ח]. נוטין דבריו שדעתו כדעת רת"ם ז"ל דכל שאין בו שתי מדות הללו אין בו משום בישולי גוים, בין שיהו מודים פום בדיתאי לסוראי או חולקין עליהם, אנן מיהא כתרווייהו קיימא לן ולקולא. והרב האלפסי ז"ל כתב שתי הלשונות סתם, ולא פסק בהו מידי.
דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים. פירוש אם בישלם הגוי, שהרי משנמלחו נאכלים הם כמות שהן חיים, ואם מלחן הגוי בפני ישראל, אפילו בשלן הגוי אחר כך מותרים, שלא מצינו גזירה במליחת גוי כל עיקר.
כסא דהרסנא. טיגנו במורייס שמן דגים עם הקמח. קמ"ל קמחא עיקר. אומר רת"ם כי אלו אובלאיש וקגטילאדש שעושין הגוים מותרים למי שאוכל פת של גוים, דלמאי ניחוש, אי משום בצים, אין בהם דם, וביצי עוף טמא לא שכיחי, ואי משום בישולי גוים, קמחא עיקר, כדאמרינן הכא, והוו להו כפת. ולא נהיר כלל, דהא פת של גוים לא התירו אלא מפני חיי נפש, כדאיתא בירושלמי [פ"ב ה"ח], אבל דברים שאין בהם חיי נפש ודאי אסורין, כדאמרינן בתבשילי גוים בירושלמי, בדין הוא דתבשילי גוים מותרים ועמעמו עליהם ואסרום.
אפילו מריש אוניה. פירוש לפי שהאוזן רכה ונצלית במהרה בחריכת הראש, ואפילו הכי שריא הואיל ולא נתכוון הגוי לבשל. דשדא סיכתא. יתד. לשרורי מנא. להקשות את היתד, ואין דעתו לבשל, לשון שריר וקיים. וא"ת והא אמרינן בפרק כלל גדול [ע"ד ע"ב] האי מאן דשדא סכתא באתונא חייב משום מבשל, י"ל דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וכיון דמכוון לשרורי ולבשולי חייב, אבל גבי בישולי גוים דמדרבנן הוא, אזלי לקולא, ואמרינן לשרורי מנא קא מיכוין. בן דרוסאי. לסטים היה ואוכל כל דבר המבושל במקצת.
<h2>דף לח:</h2>
ומגיסה בה. מהפכת בכף. שגר גוי. הסיק הגוי. ופת שלנו שאפה גוי אע"פ (שלאותה) [שלש אותה] ישראל אסורה משום בישולי גוי דהיינו גזרת שמאי והלל. ואי שגר ישראל תנורא אי נמי אפה ישראל אי נמי שגר גוי ואפה גוי וישראל מחתה בגחלים מותר. פירוש משום דבהפוך הגחלים יוצא חומן כן פרש"י ז"ל. והוי כההיא דאמרינן בגמרא דמעיקרא קא בשיל בתרתי שעי, והשתא בשיל בחדא שעתא, ומעשיו של ישראל ניכרים בו שהרי גמרו בידו, שאם לא היה ישראל מחתה בגחלים, לא היה נגמר עדיין בישולו, ומשום הכי מותר. אבל אם היפך בה מעט, ולא הוציא מהם אור אלא היפוך בעלמא אסור, שהרי הנחתו וגמרו ביד גוי, לפיכך נראה שהזורק עץ בפורני גדולה של גוים כדי להתיר פתו אין במעשיו ממש, דבלא עצו נמי הוה בשיל בחדא שעתא, ועצו לא עבד ולא מידי. אי נמי בשלי טפי פורתא ממאי דהוה בשיל בלא עצו, כיון דלא מנכר דעשיית ישראל אסור. וכן דעת הראב"ד ז"ל שהוא הצריך לסייע ישראל בנתינת העצים לתוך האש, כדי שיהא באותם העצים שנתן ישראל מתקרבת שגירת התנור, אלמא מעשה הניכר בעינן. ולא נתכוונו דברי הרמב"ם ז"ל [פי"ז מהלכ' מאכ"א הי"ג] בזה שהתיר בנתינת עץ בעלמא. הילכך כל פת שלנו שאין התירו כראוי כפי מה שכתבנו אסור לעולם, ואסור למוכרו לגוי פתים שלמים, גזירה שמא ימכרנו לישראל. אלא יחתכינו פתיתין דקים, ואז ימכרנו לגוי, ואפשר שיותר איסור בפת זה, מבפיתן של גוים.
דג מליח. פירש"י ז"ל שמלחו גוי, ובמליחתו הוא נאכל בלא בישול. חזקיה שרי. דלאו בישול הוא. ור' יוחנן אסר. דזהו בישולו. וזה הפירוש תימה גדול, שלא מצינו מעולם שגזרו אלא בתולדות האור (כגון כבוש) [כדמוכח בכבוש]. אלא הפירוש הנכון דג גדול מליח שצלאו גוי, ר' יוחנן אסר דעולה על שלחן מלכים, ואינו נאכל כמות שהוא מליח. וחזקיה שרי, דנאכל הוא על ידי הדחק. וכן הטעם נמי בביצה צלויה, לפי שראויה לגמוע אותה חיה.
ביצה צלויה. פרש"י ז"ל חזקיה שרי הואיל ובלוע אוכל דידה, ולא נגע גוי באוכלו, וא"ד חזקיה שרי שעל ידי הדחק היא נאכלת חיה. הקפריסין. שומר לפרי של מין צלף הוא ודרך לאכלם חיים. ואם בשלם גוי מותרים. קפלוטות. כרתי ודרך לאוכלם חיים. והמטליא. מפרש בגמרא מייתי ביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא ותרו להו בהדי הדדי, ושבקי להו עד דמקבל, וכי נפקי מבי מסותא אכלי מיניה, וקיירי מביניתא דרישייהו עד טופרא דכרעייהו. והחמין. מים חיים דלא נשתנו מבריתן וקליות נמי לא נשתנו. כתב הראב"ד ז"ל קמאי אשמועינן דאין נעשין על ידי בישול, וגם אין עליהם חשש יין נסך, הואיל ומן האוצר הם באים. ובתראי אשמועינן דנאכל כמות שהוא חי הוא. כוספן. פסולת של תמרים הוא, שעושין מהן שכר, וחולטין אותם בחמין, ואוכלין אותם אהיני, תמרים. שתיתא דטלופחי. תבשיל העשוי מקמח של עדשים. אבל בידוע אסור בהנאה. כלומר אם נדע בודאי שלעולם אותו המין משימין בו יין על כל פנים, אע"פ שזה שהוא לפנינו אין אנחנו יודעים אם בו יין אם לאו, אסור בהנאה.
<h2>דף לט.</h2>
וסימניך טמא טהור וטהור טמא. האי סימנא לא מהני אלא לתורא וחמרא בלחוד אבל אשאר מינים לא.
אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד. פירוש חתיכת דג שאין בה סימן, כגון שאין בה סנפיר, ואע"ג דאיכא למימר דילמא מאותו המין העתיד לגדל אחר זמן, או מאותו שדרכו להשיר בשעה שעולה מן הים, ואפילו הכי יש לחוש, וצריך חותם בתוך חותם.
חמפ"ג מותר בחותם אחד. ופרש"י ז"ל הטעם שחבי"ת צריך שני חותמות וחמפ"ג די לו בחותם אחד, לפי שחבי"ת דמיו יקרים ובעבור חותם אחד לא ימנע הגוי מלזייף, אבל כשהם שתי חותמות כולי האי לא טרח ומזייף. אבל חמפ"ג שדמיו נקלים כיון דאיכא חותם [אחד] לא טרח ומזייף. תדע שיש מקומות שהמורייס בזול והיין ביוקר כמו שאמרנו למעלה [ל"ד ע"ב] קיסטא דמורייסא בלומא קיסטא דחמרא בארבעה לומי. וחכמי פרווינציאה ז"ל אומרים שהטעם הוא לפי שחבי"ת איסורו חמור, לפי שאיסורו מן התורה, וחמפ"ג איסורו קל לפי שאיסורו מדברי סופרים. אבל הירושלמי [פ"ב ה"ג] מפרש טעם נכון בדבר, אמר ר' יודן טעמיה דרב כל דבר מגופו אסור בחותם א', משום תערובת מותר בחותם אחד. הנה כי חבי"ת איסורו מגופו, ולפיכך [צריך] שני חותמות. ולא נתן הירושלמי טעם לפת ויין, שהרי יין אין איסורו מגופו, דאע"ג דאיתיה בעיניה, אלא הטעם שאסור הוא משום חתנות. ויש להקשות רב היאך פסק בכאן דיין צריך חותם בתוך חותם, והלא רב בעצמו פסק הלכה למעלה [ל"א ע"א] כר' אליעזר שאמר דיין די לו בחותם אחד, דר"א לא חייש לזיופא כדאמרינן לעיל. תירץ רת"ם ז"ל דהכא מיירי בישראל חשוד, דלא מירתת ומזייף, לפיכך הצריכו חותם בתוך חותם, ור' אליעזר מיירי כגון דמרתת, ולפיכך די לו בחותם אחד. והביא רת"ם ז"ל ראיה מדאמרינן לעיל אשת חבר הרי היא כחבר, ודבר לשם בענין ישראל חשוד, ואח"כ הביא לשם, אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד, שמעת מינה שכל הענין בישראל חשוד מיירי ואין לו כאן עסק גוי כלל. וזה אינו נראה למורי הרב ז"ל דודאי מה שאמר רב חבי"ת אסור בחותם [אחד] ביד גוי קאמר, דהכי משמע בהדיא בירושלמי [פ"ב ה"ג] דגרסינן התם שלשה יינות הן וכו' יין שהפקידו ביד גוי אסור בשתיה ומותר בהנאה, אמר רב חבי"ת אסור וכו'. הנה שהביא הירושלמי דברי רב על גוי בפירוש. ועוד שהרי רב (נתן) [ברוך] בעל התרומות ז"ל כתב [סימן קפ"ב] שבעל ה"ג ז"ל מעמיד דברי רב בגוי דוקא, א"כ על כרחינו רב ביד גוי אמרה. ומה שהביא התלמוד שלנו דברי רב גבי ענין ישראל חשוד, נוכל לומר ודאי גוי צריך חותם בתוך חותם, וישראל חשוד נמי צריך חותם בתוך חותם. ואם כדברינו דבגוי מיירי הדרא קושיא לדוכתא, ונאמר היאך פסק רב כר"א, והכא פסק דיין צריך חותם בתוך חותם. על כן נראה למורי ז"ל לתרץ, דמאי דאמרינן לעיל הלכה כר"א, זהו ללישנא בתרא דאמרינן אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר"א, ורב לא איירי בהך לישנא בתרא כלל, אבל ללישנא קמא שזכר רב בפירוש י"ל דודאי דרב לעולם ס"ל דיין די לו בחותם אחד כר"א, ומה שאמרנו בכאן חבי"ת צריך חותם בתוך חותם, נוכל לומר שרב היה עושה סימן חב"ת, ואין זה תימה, שכך הוא [דרך] התלמוד לומר סמי מכאן סמי מכאן, הכא נמי אנן נימא סמי מכאן יין, וסימניך המוציא יין מן החבית. א"כ הפסק הוא לפי זה שהגוי צריך בחבי"ת שני חותמות, וישראל חשוד כמו כן צריך שני חותמות, במה שחשוד לזייף כגון חב"ת שאיסורן בגופן, וכדי שירויח יחליף חתיכת דג טמא בטהור, אבל יין שאין איסורו אלא משום ניסוך, וישראל לאו בר ניסוך הוא, אינו צריך חותם בתוך חותם, ואי [משום] חלופי ביין סתם שלהם די בחותם אחד. וחכמי פרווינציאה ז"ל מתרצים, שמה שהצריכו חותם בתוך חותם וגם מה שרגיל התלמוד לומר היכי דמי חותם בתוך חותם, דמשמע דהילכתא הכי, זהו דוקא בזמן הזה שאפי' ישראל חשוד צריך חותם בתוך חותם, כדאמרינן [ס"ט ע"ב] והאידנא אמאי לא מוקמינן חמרא בי גוים, חיישינן לשיכא, פירוש מינקת, ואע"ג שהמגופה היא סימן א', אפ"ה חיישינן, וצריך חותם אחר ליין, ואפילו ביד ישראל, כיון שהוא חשוד. ודוקא חשוד לזייף, שמחליף הטהור בטמא כדי שמרויח, אבל אם הוא חשוד בעבירה אחרת אינו צריך חותם, שלא נאמר חשוד הוא בעבירה פלונית צריך חותם בתוך חותם, דלית הילכתא כר"מ [חולין ה' ע"א] דאמר משומד לעבירה א' משומד לכל התורה כולה, אלא אע"פ שהוא חשוד בעבירה, כיון שאינו חשוד לזייף לא חיישינן לחלופי. והביא ראיה מדאמרינן במסכת חולין [ו' ע"א] הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אין לחוש משאור ותבלין שבה. בד"א כשאמר לה עשי לי משלי, אבל אמר לה עשי לי משליכי חושש משום מעשר וכו'. שמע מינה דאע"פ שחשודה על הדמאי ואינה מעשרת, אינה חשודה להחליף, דמשומד לעבירה א' אינו משומד לכל התורה כולה.
חמפ"ג מותר בחותם א'. ואע"ג דאיכא למיחש משום תערובת חלב בהמה טמאה דאיסורו מדאורייתא, אפ"ה מותר בחותם א', כיון דליכא כזית בכדי אכילת פרס מן החלב הטמא. וכן גבינה. וגבינה בזמן הזה אסורה, ואע"פ שמעיד לפנינו ישראל שהוא עשאה אין להאמינו, דכיון שהוא אינו נזהר מגבינת הגוים, וגם אוכל מגבינה שעשאה ישראל שאינו נמנע מלאכול גבינה שנעשית [שלא] לפני ישראל כשר וגם הוא מוכר לישראל גבינת הגוים, כמו שעושין רוב עמי הארץ בזמן הזה, אסור לאכול מגבינתו. אבל אם הוא נזהר בכל אלו הדברים, או ידור לפנינו שיזהר מהם ויזהר, אז ודאי מותר לאכול מגבינתו. וראיה מדאמרינן בסמוך, חלתית וגבינה אין נקחי' אלא מן המומחה, ומומחה ר"ל אדם כשר ומוחזק בכשרות ש"מ. מפי מורי הרב ז"ל.
ולענין החותמות, צריכין אנחנו לדעת אם צריך להכיר חותמו אם לאו. יש אומרים שצריך שיכיר חותמו, כדאמרינן בתוספתא [פ"ח ה"ה] חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו מותר, ואם לאו אסור, ומדרבנן נשמע לר"א. לרבנן דאמ' דציר ומורייס צריך חותם ואפ"ה בעו שיכיר חותמו וסתמו, כמו כן לר"א דמצריך חותם ליין צריך שיכיר חותמו וסתמו. ואומר רבינו יצחק ז"ל דמאי דאמרינן צריך שיכיר חותמו וסתמו, זהו דוקא כשרואהו מקולקל (אבל) אם רואהו מתוקן, אע"פ שאינו מכיר חותמו וסתמו. כגון ששכח צורת החותם מותר, דלא חיישינן לזיופא כוותיה דר"א. ונראה למורי ז"ל שכששולח ישראל יין לישראל חבירו ביד גוי, צריך שיודיע לישראל חבירו צורת החותם ותכונתו. וצריך נמי שיודיע לגוי שהודיע לישראל ששולח לו היין צורת החותם בכתב, דאז ודאי מירתת גוי, ולא אתי לזיופי. וכבר הארכתי בענין זה למעלה ת"ל.
<h2>דף לט:</h2>
סלקונדי. פירוש נחתום, והטעם שמלח סלקונדית אסורה, מפני שטחין פניה בשומן חזיר, כדי שתהיה צלולה, כדאמרינן בגמרא, זקן היה בשכונתינו, והיה מחליק פניה בשומן חזיר.
מתניתין ואלו מותרים וכו'. דבדבניות אשכולות של ענבים. ואע"פ שהן מנטפין אין בהם משום יין נסך, דכיון שהולך לאיבוד ולא ניחא ליה בהכי, אינו נעשה יין נסך. וכמו כן אין בהן משום הכשר משקה, כדאמרינן בפסחים [מכשירין פ"ו מ"ד] ששבעה משקין הן מכשירין האוכלין לקבל טומאה, ודוקא דניחא ליה, כדאמרינן בברכות [בב"מ כ"ב ע"א] וכי יתן מים על זרע, ודרשינן יותן דומיא דיתן, מה יתן דניחא ליה, אף יותן דניחא ליה, וזה המשקה כיון שהולך לאיבוד אינו מכשיר לקבל טומאה, כיון דלא ניחא ליה ביה.
וזיתי גלוסקא המגולגלין. פירוש שנדבקים הזיתים כעיסה המגולגלת, ואין זה כי אם מרוב שמנן, שאם היו נותנין בהם יין, לא היו נדבקין כל כך. השלוחין אסורין. דכיון שכל כך נתרככו עד שנפשטין מעורן אין זה אלא מהיין שזילפו עליהן. לשון והפשיט את העולה [ויקרא א'] תרגום וישלח. מן ההפתק, פירוש שם המקום שמשלחין אותם שם, לשון פתק ביה קלא בבבא בתרא [פסחים ס"ב ע"ב].
וכן בתרומה, פירוש שאם היה כהן מוכר תבואה בסלולה, אסור לקנות ממנו שיש לחוש שהיא תרומה, והכהן אינו מתירא על הסלולה, שאומר אפילו ידעו חכמים שאני מוכר תרומה לחולין, לא יפקירו כי אם הסלולה לבד, ואינו חושש עליה. אבל כשמוכר תבואה מן ההפתק, ודאי חולין הם, שאם היתה תרומה, היה חושש שמא יפקירו חכמים כל האוצר.
גמרא דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת. ויש לשאול וכי עד עתה לא ידענו דנכנס ויוצא מותר לכתחילה, י"ל דכי אמרינן יוצא ונכנס מותר לכתחילה, הני מילי בשל ישראל, דגוי מירתת ולא מזייף, אבל גוי בשלו, קא סלקא דעתן דלא סגי ביוצא ונכנס דלא מירתת קמ"ל.
נותן טעם לפגם מותר. ואע"ג דתנא דמתניתין ס"ל דנותן טעם לפגם אסור, אפילו הכי בדבש ס"ל דמותר כדאמרינן בגמרא [ל"ו ע"א] על השמן, זליפת כלים אסורין אוסרתם, פירוש אם משימין שמן בכלי בן יומו אסור, מפני שהטעם הנפלט מן הכלי ההוא משבחו, אבל בכלי שאינו בן יומו מותר, דנותן טעם לפגם הוא ומותר. אבל אם משים הדבש אפילו בכלי בן יומו מותר, שפוגם מתיקות הדבש, וכל שהוא פוגם מותר.
כלבית. צורת מין דג טמא הוא, וגדל בציר הטהור, ואינה מתקיימת אלא בו, ומותר לאכלה כיון שגדלה בציר טהור.
<h2>דף מ.</h2>
כתב הרב האלפסי ז"ל בסתומות אחת בפתוחות שתים. וקשה לתלמידו רבינו אפרים ז"ל מאי דאמרינן לקמן הביא עריבה מלאה חביות, ונמצאת כילבית באחת מהן, פתוחות כולן מותרות, אלמא תלינן לקולא. ועוד כיון דאיכא למיחש דילמא מעלמא נפלי בה, ניחוש נמי שמא גוי הניחם שם. על כן פירש רבינו אפרים ז"ל איפכא, דלעולם מצריכינן תרתי, ובפתוחות סגי בחדא, דאיכא למימר אחריתי לעלמא אזלה. אבל סתומות בעי תרתי.
עד שיהא ראש ושדרה של כל אחד ואחד. ומקשה בגמרא מותיב רב עוקבא בר חמא, ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. אמר אביי כי תניא ההיא בנורא ופלמידא דדמי רישיה לטמאין. פרש"י ז"ל דאתרווייהו פריך. וא"ת למאן דאמר או ראש או שדרה מה תירץ, דמ"מ קשה אמאי לא חשיב השדרה, דליכא שום דג טמא דאית ליה שדרה, כדאמרינן לעיל [ל"ט ע"ב], י"ל דמשדרה לא פריך מידי, וטעמא דלא חשיב ליה, משום סימני גואי לא קחשיב, שכשמפסיקין השדרה נמצא בה חוט, ואינו נמצא אלא בדג טהור.
אין נלקחין אלא מן המומחה. כלומר שיהא אדם כשר ונאמן, שאינו מוכר אלא קרבי דגים טהורים. ובגמרא מקשה ולבדוק בסימנין. כלומר למה אתה אומר אין נלקחין אלא מן המומחה, אע"ג דליכא מומחה, לבדוק בסימנים. ותירץ רבינא כשנימוחו, ואי אפשר להכירן. וא"ת ואמאי לא משני ליה דסימני עוברי דגים לאו דאורייתא, כדאמרינן בפרק אלו טריפות סימני ביצים לאו דאורייתא, ומשום הכי לא סמכינן אסימנין. תירץ רבינו תם ז"ל דלא דמי דודאי סימני ביצים לאו דאורייתא, דאיכא דעורבא דדמי לדיונה, אבל סימני עוברי דגים הם מן התורה, דליכא עוברי קרבי דגים טהורים דדמו לטמאים. ונראה שהרב האלפסי ז"ל אינו סובר כן, שלא הביא בכאן ולבדוק בסימנין, ועוד שבמסכת חולין כתב סתם סימנין לאו דאורייתא, משמע דאפילו עוברי דגים לאו דאורייתא. וקשה על רבינו תם ז"ל שתלה העיקר בטפל ואמר כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים, ואין נכון לתלות העיקר שהם מן התורה בטפל דלאו דאורייתא, דהיכי תלינן תניא בדלא תניא, אדרבה היה [לו] לומר כסימני (קרבי) [עוברי] דגים כך סימני ביצים, ולתלות הטפל בעיקר, דקטן נתלה בגדול. ועוד הקשה רבנו יהודה מפריש ז"ל על רת"ם ז"ל מדאמרינן בירושלמי דפירקין [ה"ט] נתן בר בא אמר קומי שמואל ידע אנא מפרשה בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורים, עוברי דגים טמאים עגולים, עוברי דגים טהורים ארוכים, חמי ליה דהדא סליפתא, אמר ליה וזו מהו, א"ל טמא, א"ל לא ביש לי על דאמרת על טהור טמא, אלא דסופך מימר על טמא טהור. אלמא יש עוברי דגים טמאים דדמו לטהורים. ודחקו בתוספות לתרץ כל זה. ונראה למורי הרב ז"ל לפרש ההלכה על בוריה, עוברי דגים אין נלקחין בהכרה, פירוש בלא שום סימן אלא מן המומחה, דכיון שהוא מומחה ובקי בהכרתם נלקחין ממנו בלא שום סימן, והקשה התלמוד ולבדוק בסימנין, כלומר למה אתה מצריך מומחה לבדוק בסימנין וילקחו אף ממי שאינו מומחה. ותירץ אמר רבינא כשנימוחו, ואין אדם יכול להכיר הסימנין צריך מומחה. וא"ת למה הקשה ולבדוק בסימנין, היה יכול להקשות למה אתה מצריך מומחה, אפילו ממי שאינו מומחה, אם יאמר אני מלחתים אע"ג דליכא סימנין נאמן, י"ל שזו אינה קושיא, שאם היה מקשה באומר אני מלחתים אין זה תלוי בהכרת עוברי דגים שאמר התלמוד שאין נלקחין אלא מן המומחה, אלא בהכרת הדגים הוא זה, שאומר אני מלחתים והוצאתים מקרבי דגים טהורים, ואע"פ שאינו מכיר הסימנין. ולא היה יכול להקשות מהכרת הדגים להכרת הקרבי דגים. והכי נמי אמרינן בחולין [ס"ג ע"ב] לוקחין ביצים בכל מקום, ולא חיישינן משום נבלות ולא משום טריפות וכו', ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא, דכיון שאומר של עוף פלוני וטהור נאמן אע"פ שאינו מומחה. ויש לשאול היאך אנחנו קונים ביצים מן הגוים ואפילו בלילה, ואין אנו מכירין אם הם של עופות טהורים אם לאו, י"ל שביצי עופות טמאים אינם מצויין בינינו. ונראה למורי הרב ז"ל דאפילו במקומות המצויים [מותר, דלשון בכל מקום דקתני, אפילו במקומות המצויים] משמע. ואפילו הכי אם אומר הגוי של עוף פלוני וטהור ואיכא סימנין מותר לקחתם מהם. ואומר מורי ז"ל שמצא כתוב בגירסת ספרדית ובאומר צייד של עוף פלוני הם וטהור הוא. ופרש"י ז"ל ואפילו צייד גוי נאמן. ונראה לו ז"ל לקיים הגירסא, וה"פ, דכיון שאומר של עוף פלוני הם, לא מצי משתמיט שהוא מתיירא שמא יראו לו ביצי אותו עוף, ולא יהיו כמותם, ולא אתי לאורועי נפשיה, כיון שהוא צייד מומחה. וזהו כשאומר של עוף פלוני, אבל אם אומר של עוף טהור הם, אין להאמינו כלל, דמצי לאשתמוטי. ודווקא צייד דלא מרע נפשיה כגירסת ספרד. ועל כרחינו בגוי מיירי כפרש"י ז"ל, מדקאמר דלא מצי משתמיט, דהאי לישנא שייך בגוי, דאי ישראל מה שייך משתמיט, וכי יותר מפחד מהאנשים ממה שמפחד מהקב"ה. והכא הכי קאמר, אין נלקחין עוברי דגים אלא מצייד מומחה, דכיון שהוא מומחה לא מרע נפשיה. והוא דאיכא סימנין, ולא חיישינן דשל עוף טמא הם דדמי להו. והיכא שלוקחין מישראל שאינו צייד, אם אמר של עוף טהור הם מותרים, ובדאיכא סימנין. אבל מגוי אע"ג [דאיכא סימנין, ואע"ג] דאמר של עוף פלוני וטהור הוא אסורין, כיון שאינו צייד. ותו לא מידי.
<h2>דף מ:</h2>
הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה. נראה דזו אף זו קתני שאוצר עומד להתקיים מן ההפתק, וההפתק מן הספינה.
כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה. ואפילו לא נעשו לשם ע"ז, כיון שפעם אחת בשנה [עובדין] אסורין. ואם נעשו לשם ע"ז אע"פ שלא נעבדו לכולי עלמא אסורין, דעד כאן לא פליגי ר' (אליעזר) [ישמעאל] ור' עקיבא [נ"א ע"ב] אלא במשמשי ע"ז אם אסורין קודם שיעבדו, אבל בע"ז עצמה כולי עלמא מודו שאסורה אע"פ שלא נעבדה.
מקל. שדומה כמי שרודה את [כל] העולם כולו במקל. צפור. שדומה שר"ל כמו שצפור זה פורח בכל העולם כך זה מושל בכל העולם. או כדור. שדומה שהעולם שהוא כדור תחת ידו. כדאמרינן בירושלמי [בפרקין ה"א] אלכסנדרוס מקדון עלה למעלה עד שראה את העולם כולו ככדור ואת הים כקערה. בגין דין ציירין ליה ככדורא, פירוש ים אוקיאנוס, שמקיף את העולם כולו.
וחכמים אומרים אינו אסור [אלא כשיש בידו מקל], ומקשה בגמ' במאי עסקינן אי כשנעבדין וכו', ובמקומו של ר"מ היו שנעבדין פעם אחת בשנה, וגזר שאר מקומות, אע"פ שאין נעבדין ואין עושין אותם אלא לנוי, אטו מקומות שעובדין בו פעם אחת בשנה. ורבנן לא גזרי הכי, ולא אסרו אלא אותו מקום לבד, מדקתני אינו אסור אלא כל שיש בידו וכו', דמשמע אינו אסור בשאר מקומות, דאי בעית אימא גזרו, הוה ליה למימר אין נעבדין אלא כל שיש בידו וכו'. וכיוצא בזה מצינו לר"מ [חולין ו' ע"א] שגזר על כל הכותים אטו אותם מקומות שמצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שכל בני המקום עובדין אותה, וגזר על השאר אע"פ שלא היו באותו מקום. כן פירש סוגיא זו רבינו שלמה בר אברהם ממנתפשליר.
אנדרטי של מלכים. פירש"י ז"ל שעושין צורה לכבוד המלך המת. וקשה דאמרינן בשבת פרק כלל גדול [ע"ב ע"ב], וכן בפרק ארבע מיתות בסנהדרין [ס"ב ע"א], גבי אנדרטי אי מאהבה אי מיראה, משמע דבשביל המלך החי עושין אותה, או מרוב אהבתו או מפני יראתו. ואפשר לומר שהמלך החי רוצה בה לכבוד המלך המת. אלא שיש ראיה ברורה דלכבוד המלך החי היא, מדאמרינן במדרש אנדרינוס קיסר הוליך את ר' ישמעאל לטייל במדינה, והראה לו צורות וצלמים שהיו עושים לכבודו. ש"מ.
ובעומדין על פתח מדינה. פרש"י ז"ל דאנדריטי של מלכים אגב חביבותם פלחי להו, ובעומדים על פתח מדינה דחשיבי טפי אסר ר' מאיר. וקשה לרת"ם ז"ל מדאמרינן לקמן, מצא שברי צלמים מותרים, צלמים עצמם אסורין, וסתמא כר"מ, ולשון מצא משמע בין בשוק בין באשפה, ואינם עומדים על פתח מדינה. על כן פירש רת"ם ז"ל דאנדרטי של מלכים שנינו, שמתירין חכמים, כי ודאי לנוי הן עשויין כשעומדין על פתח מדינה, וכן משמע מפירושי ר"ח ז"ל דכשעומדין על פתח מדינה לנוי הם עשויים. אבל מן הירושלמי אינו משמע כן שהוא מחמיר דג"ה [=דגרסינן התם], במנן קיימין, אם דבר בריא שהם של מלכים דברי הכל אסור, ואם דבר בריא שהן של שלטונות דברי הכל מותר, בנן קיימין בסתם, ר"מ אומר סתמן של מלכים, וחכמים אומרים סתמן של שלטונות, אלמא משמע שצורת המלכים עובדים ודאי. ואע"פ שהירושלמי חולק על התלמוד שלנו בטעם חכמים, שבתלמוד שלנו מתירין, ובירושלמי אוסר, מכל מקום מהירושלמי משמע דשל מלכים עובדין, ודלא כפירוש רת"ם ז"ל שפירש דלנוי הן עשויין. על כן נראה למורי הרב ז"ל, שאם נדע בודאי שהיו עומדין על פתח מדינה, אי נמי בסתם שאין אנחנו יודעים אם עמדו אם לאו, ודאי אסורים, אבל אם נדע בודאי שלא עמדו כלל על פתח מדינה מותרים, והיינו דאמרינן לקמן [מ"א ע"א] מצא שברי צלמים מותרים, היכא שנודע בודאי שלא עמדו על פתח מדינה. מחלוקת בשל כרכים דלנוי הן עשויין, אבל בשל כפרים דברי הכל אסורין, דודאי הן נעבדין.
<h2>דף מא.</h2>
מתניתין המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרים. משום דאיכא תרי ספיקי, ספק נעבדו ספק לא נעבדו, ואם תמצא לומר דנעבדו ספק בטלה ספק לא בטלה ותרי ספיקי תלינן לקולא. מצא תבנית [יד] או תבנית רגל אסורין. מצלם הנעבד בודאי אסורין דליכא אלא חד ספיקא ספק בטלה ספק לא בטלה וחדא ספיקא לחומרא.
גמרא אמר שמואל אפילו שברי ע"ז מותרים. כלומר לא תימא דוקא שברי צלמים מותרים, דאיכא תרי ספיקא, אלא אפילו שברי ע"ז דודאי נעבדו מותרים, כיון דנשברו. דסבירא ליה לשמואל כריש לקיש, דאמר [מ"א ע"ב] עבודה זרה שנשתברה מאיליה מותרת. דאי כרבי יוחנן דאמר אסורה, היאך היה מתיר שמואל, ואין כאן אלא ספק אחד. ואם תאמר כיון דאת אמרת דודאי עבדוה אפשר שישראל ביטלה, ועבודה זרה שביטלה ישראל אינה בטילה, דקיימא לן [ס"ד ע"ב] דמאן דפלח לה מבטל לה מאן דלא פלח [לה] לא מבטל לה. י"ל שאם היה מבטל אותה ישראל, לא היה משברה ומניחה, כיון שיודע שאינה מתבטלת בשבירתו, אלא היה מבערה מן העולם. עוד תירץ רבינו יצחק הזקן, אפילו תימא ישראל ביטלה, מבוטלת [היא] מן התורה, אלא חכמים הוא דגזרו בה [מ"ב ע"א], משום דדילמא מגבה לה והדר מבטלה, ואז ודאי אינה בטלה דכיון דאגבהה קנייה, ועבודה זרה דישראל אינה בטילה עולמית, ומספק לא חשו לומר ישראל ב[י]טלה. והאי דקתני מצא תבנית יד או תבנית רגל אסורין. פירוש בשלמא אם לא דברי שמואל ניחא, שהייתי אומר דוקא שברי צלמים מותרין, ותבנית יד ורגל אסורין לפי שהם נעבדין. אלא עכשיו שאמר שמואל דאפילו שברי עבודה זרה דודאי נעבדו מותרין, האי דקתני מצא תבנית יד ורגל אסורין אמאי אסורין.
<h2>דף מא:</h2>
ומתרץ בעומדין על בסיסן. פירש"י ז"ל שעומדין במקום עבודתם ובבימוס שלהן. ואין נראה כן לרת"ם ז"ל, דלשון מצא, באשפה משמע. ונראה לו לפרש דרצה לומר שהם יושבין על כנם, לשון [שמות ל'] ואת הכיור ואת כנו, כגון שיש להם בית מושב רחב, שהן יושבין עליו לבדיהן, אז ודאי מוכחא מילתא שהם נעבדין, ולא נשתברו מצלם אחר. ואומר מורי ז"ל שאם הוא עגול ואינו ניכר בו שום שבר, אף על פי שיש לחוש שהיה נעבד, דכיון שאין ניכר בו שום שבר, אפשר שהוא מותר, כיון שאינו יושב על עומדו, דאפשר שהוא מעבודה זרה של חוליות שנתרפט, ואין הדיוט יכול להחזירה, ואמרינן לקמן [מ"ט ע"ב] עבודה זרה של חוליות שנתרפטה ואין הדיוט יכול להחזירה מותרת, פירוש שזו היא שבירתה. ומאי דקאמר בעומדין על בסיסן, ר"ל שהן נסמכין על שום דבר ועומדין עליו, כגון כוס ומאי דדמי ליה. והביא ראיה מן הירושלמי לפירושו, ולפירוש רת"ם ז"ל, ולפירוש רש"י ז"ל. ראיה לפירושו ולפי' רת"ם ז"ל, דגרסינן בירושלמי [ה"ג] אמר שמואל, כוס בסיס לדרקון אסור, דרקון בסיס לכוס מותר, לפי שיש לומר שלתיקון הכוס עושה הדרקון, כדי לישב עליו, ויהיה נכון לשתות בו. אבל אם הכוס בסיס לדרקון אסור, דודאי נעבד היה, ואע"פ שמצאו מושלך אסור. גם ראייה לפרש"י ז"ל, [דגרסינן] נמי בירושלמי [ה"ב] אמר שמואל מצאן במקומן כמי שעתיד להחזירן לכלי דמי. מפי רבי ז"ל.
וקיימא לן כר' יוחנן. יש לתמוה על הרב האלפסי ז"ל שפסק כרבי יוחנן בכאן, ולמעלה הביא דברי שמואל על המשנה שסובר כריש לקיש, ונראה שפסק כמותו. וזו הקושיא מתורצת מתוך תירוץ רש"י ז"ל על קושיא אחרת שמקשה בסוף זה הפרק [מ"ט ע"ב], שבכאן אמר שמואל שברי עבודה זרה מותרין, ובסוף הפרק במחלוקת רב ושמואל פוסקים דכולי עלמא עובדים לשברים. ותירץ רבינו יצחק ז"ל לשם, דהתם מיירי שעיקר עבודה זרה קיים, כגון אילן של אשרה שניתק ממנו ענף, שהענף ההוא אסור, כיון שעיקר העבודה זרה קיים. ודברי שמואל בכאן כשאין עיקר עבודה זרה קיים, דכיון שאין עיקרה קיים, גם שבריה מותרים. אבל רש"י ז"ל תירץ דהתם מיירי כגון שנשתברה העבודה זרה, ואין אנו יודעים אם נשתברה מאיליה אם שברה גוי, וכיון שהוא ספק אמר שמואל שברי עבודה זרה מותרים, דאימור גוי שברה, אבל לפנים מיירי כשראינוה שנשתברה מאיליה ולא שברה גוי, אז ודאי שבריה אסורין, ואפילו שמואל מודה. והשתא אתי שפיר מה שפסק הרב ז"ל כשמואל בסתם, ומה שפסק כרבי יוחנן במפורש, דאפילו שמואל מודה. ואם תאמר והא קיימא לן דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, והיאך פסק כרבי יוחנן במחצה וכשמואל במחצה, י"ל שפסק כרבי יוחנן במה שמודה לו שמואל, ופסק כשמואל כיון שהתלמוד פירש המשנה על דבריו, ולא חלק עמו שום חכם. ונראה למורי ז"ל להביא ראיה לפרש"י ז"ל, שפירש (היכא) [דהכא] מיירי בספק, מסוגיית הגמרא, שדרך הוא כשחולקין שני אמוראים והתלמוד חולק על אחד מהם, נראה שהוא סובר כמו האחר. ובכאן הקשה ר' יוחנן לריש לקיש והתלמוד הקשה על רבי יוחנן, ונראה שהוא סובר כריש לקיש. דגרסינן בגמרא, איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש, המוצא שברי צלמים מותרים, שברי עבודה זרה אסורים וכו', דע"ז ודאי עבדוה, מי יימר דבטלוה, הוה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. [ומקשינן ואין ספק מוציא מידי ודאי], והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הם בחזקת מתוקנים, והא הכא דודאי טבל, והוי ספק מעושר ספק אינו מעושר, וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי וכו'. וא"ת ומאי קא מקשה, דלעולם אימא לך אין ספק מוציא מידי ודאי, והכא גבי חבר דין הוא שיוציא מידי ודאי, משום דהוי ספק הרגיל וקרוב לודאי, שהחבר רגיל הוא לעשר טבליו. והכי נמי אמרינן בפסחים פרק כל שעה [ט' ע"א], אין חוששין שמא גררה חולדה וכו', ואמרינן בגמרא שאם ודאי גררונהו והוא ספק אם אכלוהו אם לאו אינו צריך בדיקה, כיון שרגילין לאוכלו, דספק הרגיל מוציא מידי ודאי. הכא נמי גבי ע"ז [אע"פ] שודאי עבדוה, וספק אם נשתברה מאיליה אם שיברה הגוי, כיון דרגיל גוי דרתח וקא מתבר לה, כמה דאת אמר [ישעיה ח'] והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו. שמעת מינה כפירוש רש"י ז"ל דהכא מיירי בספק. ומ"מ נראה למורי ז"ל לפסוק הלכה כר' יוחנן בכל ואפילו בסתם. ומה שפסק הרב האלפסי ז"ל כשמואל במקצת אינו נכון אצלו, דהדרינן לכללין שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
<h2>דף מב:</h2>
מתניתין המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה. פרש"י ז"ל צורת המזל, כמו שאמרו חכמים שיש מצורות המזלות צורת אדם וצורת אריה. ואומר רת"ם ז"ל ורבינו יצחק בר אברהם ז"ל כי בחמה ולבנה ומזלות אין הפרש בין בולטין לשקועין, כי ברקיע שקועין הם, שאלו נקראין צורות, אבל הצורות הבולטות נקראין פרצוף, כגון פרצוף אדם ופרצוף בהמה. ולפנים אבאר בע"ה דיני הפרצופין והיתר הכלים שבהן פרצופין.
<h2>דף מג.</h2>
גמרא דמות צורת לבנות, הכי גריס רש"י ז"ל, ואין לגרוס צורות, שאין בעולם כי אם לבנה אחת. ואע"ג דגרסינן לבנות, אין לתמוה, דכיון שהיו לו שתים בטבלה ובכותל, לבנות שייך בהו למגרס.
<h2>דף מג:</h2>
וחיות הקודש ואופנים. וזהו במדור העליון. וא"ת כיון דפרצוף אדם לחודיה אסור, מה צריך לומר דדמות חיות הקודש שיש להם ד' פנים אסור, תיפוק לי דאיכא דמות אדם, י"ל דמיירי כגון שמצא מצוייר פרצוף אדם, והוא השלים עליו לארבעה פנים של חיות הקודש, שהם נשר ואריה ושור. וקמ"ל שאע"פ שאלה השלש צורות לבדן מותר לציירן, כיון דאיכא צורת אדם בהדייהו, ומצטרפין לדמות חיות הקודש אסור. מפירקיה. מבית המדרש. אכסדרה תבנית אולם. והאולם היה פרוץ מרוח רביעית, שאע"פ שהיה שם רוח מזרחית פרוץ, מ"מ קרי ליה פתח האולם אע"פ שהיה פרוץ, כמו פתח המשכן. לא תעשון אותי. וא"ת אמאי איצטריך קרא, תיפוק לי מדמות שמשי. י"ל דליכא מלאך ושרף ואופן וכרוב בדמות אדם ממש, ואע"ג דכתיב בדניאל [פ"ו] כמראה אדם, מ"מ בפ"ק דחגיגה [ט"ו ע"א] אמרינן דליכא עורף, שאין למלאכים עורף, הרב רבנו אלחנן ז"ל. ואפילו של שאר מיני מתכות וכו', לפי שמשמע במנחות [כ"ח ע"ב] שאם עשה המנורה משאר מיני מתכות בדיעבד מותרת, כדאמרינן שעשאוה משפודין, וחפו אותם בבעץ.
טבעת שחותמה בולט אסור להניחה וכו'. וא"ת ולמה אסור להניחה והלא אין האיסור תלוי אלא בעשייתה אבל כיון שנעשית מי אסרה. תירץ רש"י ז"ל לפי שיש לחושדו שהוא עובד אותה צורה והייתם נקיים מה' ומישראל. אי נמי שחושדין אותו שהוא עשאה.
מותר להניחה [ואסור] לחתום בה. מסתמא מיירי בפרצוף אדם, שאין דרך לצייר בחותמות צורת מזלות. משמע מהכא דפרצוף אדם כשהוא בולט אסור להניחה, אבל אם סימא את עינו מותר. דהכי אמרינן בגמרא, סמי עיניה דדין, כדי שלא יחשבו העולם שעשאו, ועבר על לא תעשון אותי, וכיון שסימא את עינו אינה צורה גמורה ומותר. ותימה על מה סמכו העולם לצאת ברצועות שצורת אדם בולטת בהן. בהלכות גדולות העמיד דמה שאמרנו בהאי טבעת שחותמה בולט בצורת דרקון בלבד, אבל צורת אדם אפילו בולטת מותר, ועל זה נהגו לצאת ברצועות. וא"ת והא אמרינן לעיל [מ"ב ע"ב] כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם, דמשמע שהחמירו בפרצוף אדם טפי משאר פרצופין. אומרים חכמי צרפת ז"ל דודאי צורת אדם בולטת אסורה, ולא נתכנו בזה דברי בעל הלכות גדולות. וצורת דרקון בולטת יש לחוש לדברי בעל הלכות ולאסור אותה, ויש ליזהר שלא יהיה ברצועה. וכמו כן אסור לומר לגוי לעשות לו צורת אדם בולטת, דאמרינן בבבא מציעא [צ' ע"א], חסום פרתי ודוש בה קא מיבעיא לן אם הוא מותר אם לאו, ולא איפשיטא ולחומרא, דכיון שאסור לישראל לדוש בה, הוא הדין נמי אסור לומר לגוי. הכא נמי כיון שאסור לישראל לעשותה, אסור לומר לגוי לעשותה. וא"ת והלא רבן גמליאל צוה לצייר [לו] צורת לבנות, כדאמרינן בגמרא היכי עביד הכי, ומשני שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו. ותירץ הרב רבינו אלחנן דהא שינויא לא (מתורץ) [מתוקם] במסקנא, אלא התירוץ הנכון, כיון שעשאה להתלמד מותר. אי נמי נוכל לומר דרבן גמליאל לא צוה לעשות.
רבינו יצחק ז"ל גורס על הסדינין ועל המטפחות. ורבינו חננאל ז"ל גורס על המטבעות. ומכאן יש להתיר מטבעות שלנו אע"פ שיש בהם צורת עבודה זרה.
שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. וס"ל לר' יוסי דזה וזה גורם מותר, ואע"פ שנעשה זבל כיון שגורם הקרקע כמו כן מותר. ומ"מ אפי' לר' יוסי אסור לזבל שדה בזבל ע"ז, לפי שהוא מתכוין ליהנות, אבל כאן אין כוונה כלל. בפסחים בפרק כל שעה [כ"ח ע"א] איבעיא לן שוחק וזורה לרוח שוחק ומטיל לים, או דילמא שוחק וזורה לרוח ומטיל לים בעיניה. וכן גבי חמץ מיבעיא לן כי האי גוונא. ואמר רבא חמץ דלשאר מימות אזיל בעי שחיקה, ע"ז דלים המלח אזיל לא בעי שחיקה. וא"ת והא אמרינן לקמן [מ"ט ע"ב] ההוא גברא דאיערבה ליה חבית של יין נסך בחמרא, ואמר רב חסדא שקול ד' זוזי ושדי בנהרא, פירוש דמי היין נסך הצריכו להשליך בנהר, והשאר יהיה מותר בהנאה, ולא הצריכו ללכת לים המלח, י"ל התם סתם יינם הוה, ולא בעי ים המלח. אלא אי קשיא הא קשיא, דאמרינן בערכין [כ"ט ע"ב] ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה, אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ד' זוזי ושדי בנהרא. פירוש שהיה פודה בהם הקדשו, ולא הצריכו ללכת לים המלח, אע"פ שההקדש הוא מן התורה. ותירץ רבינו אלחנן ז"ל דמיירי בשחיקה, דכיון ששוחק אותם די בנהרא.
אמרו לו אף הוא נעשה זבל. וא"ת הכא חיישי רבנן לזבל, ואילו בפסחים פרק כל שעה אמרינן מפרר וזורה לרוח, ולא חיישי לזבל, ור' יהודה פליג עלייהו התם, י"ל דרבנן דהכא היינו ר' יהודה דהתם, ורבנן דהתם היינו ר' יוסי דהכא, אי נמי יש לומר דגבי חמץ כתיב אכילה ואינו אסור אלא דרך הנאתן גמורה, אבל בע"ז כתיב [דברים י"ג] לא ידבק בידך מאומה מן החרם אפילו כל דהו, ומצינו כיוצא בזה בפסחים [כ"ה ע"ב], גבי ההוא גברא דקא שייף לברתיה בגוהרקיה דערלה, מידי דרך הנאתן קא עבידנא, שאין דרך הנאת הזיתים בכך ומותר.
<h2>דף מד:</h2>
מתניתין שאל פרקלוס וכו' אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי. כלומר המרחץ קדם לעבודה זרה ולפיכך מותר, אבל העבודה זרה לא קדמה למרחץ, שתחלה נבנה המרחץ ואח"כ ציירו בו העבודה זרה. כתב רש"י ז"ל ועוד טעם אחר אין אומרין נעשה מרחץ וכו', ולפי זה משמע ששני טעמים הם, ושניהם אנחנו צריכים לאסור, דהיכא שקדמה הע"ז והיא לנוי אסור, אבל אם קדם המרחץ אפילו תהיה לנוי מותר, אי נמי אם קדמה הע"ז למרחץ אם אינו לנוי מותר. ולפי זה קשה למורי ז"ל מדאמרינן בגמרא, אמר ר' חייא בר יוסף אמר ר' הושעיא, תשובה גנובה השיבו רבן גמליאל לאותו הגמון, ואני אומר אינה גנובה, מאי גנובתא וכו', אמר אביי גנובתא מהכא, דקאמר ליה אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי, ומקשינן וכי באה בגבולו מאי הוי, והתנן ע"ז שיש לה גינה או מרחץ, נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין מהן בטובה, ואני אומר אינה גנובה, שלא בטובת רבן גמליאל כטובת אחרים דמי. פירוש היאך אתה אומר שאם בא בגבולה אסור, והלא שנינו דאפילו נכנס בגבולה מותר, דתנן ע"ז שיש לה גינה נהנין מהן שלא בטובה אבל בטובה אסור, ולר"ג אפילו שלא בטובה אסור, לפי שהיה אדם גדול וחשוב, ואע"פ שלא היה מחזיק טובה מתוך חשיבותו כטובת אחרים דמי, אבל שאר בני אדם בחינם מותר. ואם כדברי רש"י ז"ל [שאמר] שאין האיסור תלוי אלא בהקדמה ונוי, הא הכא דליכא אלא קדמה בלחוד ואפילו הכי אסור בטובת הנאה, דהא מרחץ קתני דליכא נוי. על כן נראה למורי ז"ל לפרש שכל אחד ואחד מטעמי המשנה איסור בפני עצמו, שאם קדמה הע"ז למרחץ אסור, ואם יש בה נוי אפילו קדם לע"ז אסור. וכן לענין הפסק, אם יש שום דבר שיש בו נוי לע"ז כגון שהוא רחוק ממנה, אע"פ שהוא של ע"ז מותר ליהנות ממנה שלא בטובה. ואם קדמה הע"ז, אפי' אינו נוי, כגון מרחץ אסור.
בטובה ושלא בטובה. פרש"י ז"ל שאין צריך להחזיק טובה לכומרים, ולקמן בפרק ר' ישמעאל [נ"א ע"ב] פירש רש"י (כן) ור"ח ז"ל בטובה בשכר, ואין נראה לרבינו יעקב ז"ל, דא"כ בשכר ושלא בשכר הוה ליה למימר. ובפרק ר' ישמעאל מכריע מורי ז"ל כפרש"י ופר"ח ז"ל בע"ה.
ונראה לרבינו יעקב ז"ל שמותר לאפות בתנורים של כומרים וריחים של מים — חדא שאינו בשכר ואין אנו מחזיקים טובה. ועוד דאפילו בטובה מותר, כיון שאין התנור וריחים של מים בבית ע"ז עצמה, כמו שבא מרחץ של אפרודיטי. ולא דמי ליריד של ע"ז, שאסור ליתן מכס לע"ז, דודאי מהנה הוא, אבל כאן הכומרים אין עושין מהן צורכי ע"ז אלא הנאת עצמן, כדאמרינן בשלהי בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ד ע"ב] הני קונקי ורמונקי היכי יהבינן להו, אלא הנאת עצמן שאני. וראיה מן הירושלמי דגרסינן לקמן בפרק ר' ישמעאל [ה"ג] וכן בתוספתא [פ"ז ה"א], חלילין של ע"ז אסור לספוד בהן, ואם היו מעלין שכר למדינה, אע"פ שהן עושין לצורך ע"ז מותר לספוד בהן, חנויות של ע"ז אסור לשכור מהן, ואם היו מעלות שכר למדינה, אע"פ שהן עושין לצורך ע"ז מותר לשכור מהן, גבאים של ע"ז אסור ליתן להן, ואם היו מעלין שכר למדינה, אעפ"י שהן עושין לצורך ע"ז מותר ליתן להם. ומיהו [הפסק, אם יש שום דבר שיש בו נוי לע"ז כגון שהוא רחוק ממנה, אע"פ שהוא של ע"ז מותר] יש לשון לפנים בפרק ר' ישמעאל דקאמר, כיון דאיכא אחריני בהדייהו, אפילו בטובת כומרים נמי שרי ע"כ לשון התוס'.
ופירוש שלא בטובת ר"ג כטובת אחרים דמי. פרש"י ז"ל לפי שיש כבוד לבעל המרחץ שירחץ שם ר"ג, שהיה אדם גדול וחכם. ור"ח ז"ל פירש שכשהיה רוחץ ר"ג במרחץ היו שומעין בני אדם, ומפני כבודו היו הולכים לכבדו ולרחוץ עמו, והיה מרויח בעל המרחץ, והוה ליה שלא בטובת ר"ג כטובת אחרים לפי שהיו מתקבצים במרחץ לכבודו של ר"ג.
ומשתין בפניה וכו'. ואמרינן בגמרא וכי משתין בפניה מאי הוי, והא אמר אביי פעור יוכיח שמפערין לפניו בכל יום ואינו בטל. ותירץ זו עבודתה בכך וזו אין עבודתה בכך. תו מקשינן וכי משתין מאי הוי, והא תנן רקק בפניה השתין בפניה גררה, וזרק בה את הצואה, הרי זו אינה בטלה. ותירץ התם לפי שעתא הוא דרתח עלה, והדר מפייס לה. הכא כל שעתא ושעתא בזילותא קיימא.
<h2>דף מה.</h2>
מתניתין הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות מותרים וכו', דדרשינן קרא דכתיב [דברים י"ב] על ההרים הרמים וכו', על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם. ולפיכך ההרים מותרים. ואע"פ שעובדיהן בסייף מ"מ ההרים מותרים.
ומה שעליהם אסור שנאמר [דברים ז'] לא תחמוד כסף וזהב וכו', והפסוק בכל אלוה מיירי מסתמא, דמה שעליהן אסור, ואם כן הדין הוא דצפוי הר אסור בהנאה, ותקרובתו וכלי תשמישו מותרים. דהכי אמרינן במס' חולין [מ' ע"א], השוחט לשם הרים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה, פסולה אין זבחי מתים לא, הנה כי תקרובת הר אינו זבחי מתים שהוא אסור בהנאה אלא פסולה בלבד. וא"ת מה טעם אנחנו אוסרין הצפוי ומתירין התקרובת, י"ל לפי שהכתוב התירה דכתיב [דברים י"ב] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ודרשו חז"ל את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהם לע"ז הכתוב מדבר, ולא אסר אותם הכתוב אלא באלהיהם שעל ההרים, אבל כלים שנשתמשו בהם להרים מותרים, אבל הצפוי שהוא כגון הע"ז דאי בעית אימא נעבד בע"ז, היאך פליגי רבנן ור' יוסי, אלא ודאי אינו נעבד.
ולענין בעלי חיים אם עובדים אותם אסורין לגבוה, ומותרין להדיוט, דכתיב [ויקרא א'] מן הבקר למעוטי את הנעבד, ומדאיצטריך קרא למסריה לגבוה, משמע דלהדיוט שרי. ותקרובתו אסורה אפילו להדיוט, דהכי אמרינן בחולין [מ' ע"א], פסולה אין זבחי מתים לא, ורמינהו השוחט לשם הרים לשם נהרות לשם מדברות לשם מיכאל השר הגדול ואפילו לשם שלשול קטן הרי זה זבחי מתים. לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר, פירוש היכא שאמר למזל ההר, לשון [ישעיה ס"ה] העורכים לגד [שלחן], התקרובת ההיא אסורה בהנאה. והצפוי כמו כן מוכיח במסכת תמורה [כ"ח ע"ב] שהוא אסור. וא"ת והלא שנינו במסכת תמורה, נעבד הוא ומה שעליו אסור, והיאך אמרינן בכאן שהוא מותר להדיוט, י"ל על כרחינו ודאי מתני' לצדדין קתני, הוא ומה שעליו אסורין לגבוה, אבל להדיוט הוא מותר ומה שעליו אסור. ר' יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. ואמרינן בגמרא דסבירא ליה לר' יוסי דצפוי הר הרי הוא כהר, דמה שאסרה תורה ציפוי זהו דוקא באלהיהם שעל ההרים, אבל בהרים שאינם אלהיהם אין לאסור הצפוי.
ומפני מה אשרה אסורה. פירוש טעמיה דקרא קא שאיל, כלומר כיון שאתה אומר שכל דבר שבמחובר מותר, עצי אשרה למה אסרם הכתוב. ומתרץ מפני שיש בה תפישת ידי אדם, כלומר שהיתה עקורה ונטעה שם אדם. אמר ר' עקיבא אני אובין לפניך כל מקום שאתה מוצא וכו' ועץ רענן דע שיש שם ע"ז. כלומר [כיון] שאין אנחנו יכולין לדרוש הפסוק של ותחת כל עץ רענן לומר תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם, שהרי כבר אסרה אותו תורה, אם כן עץ רענן לסימן בא לומר לך כל מקום שאתה מוצא עץ רענן דע שיש שם ע"ז. ומסברא כמו כן יש לנו לומר שכשאתה רואה הר גבוה וגבעה נשאה דע שיש שם ע"ז.
<h2>דף מז.</h2>
מתניתין מי שהיה כותלו סמוך לע"ז. כגון שבנו ע"ז סמוך לכותל ביתו אע"פ שעובדין לכותל מותר, שאינם אוסרים דבר שאינו שלהם. היה שלו ושל ע"ז. על כרחינו יש לנו לומר שהכותל עצמו הוא ע"ז, שהם משתחוים לו ממש. ודבר זה יש לנו להוכיח ממה שנחלקו בעפרו אם הוא כשרץ או כנדה.
<h2>דף מז:</h2>
ידון מחצה על מחצה. פירוש אם יש בעובי הכותל שתי אמות, האמה האחת של ישראל, והאמה השנית של ע"ז, ונפל הכותל, אם בא ישראל לבנותה, די לו שיכניס בתוך שלו שלש אמות, והאמה האחת שהיא שלו מעובי הכותל תעלה לחשבון הרחקת ד' אמות. זהו הפירוש הנכון במחצה על מחצה. מפי רבי ז"ל.
עפריו ועציו ואבניו מטמאין כשרץ ואפילו עפר המחצה של ישראל מטמאין, שאין אנו מכירין איזו הן של ישראל. ושמעתי מפי ר' יצחק בר מנוח ז"ל שאם ישראל מכיר עציו ואבניו מותרים. וא"ת למ"ד ע"ז שנשתברה מאיליה מותרת [מ"ד ע"ב] קשיא בריתא זו, דכיון שנפל הכותל אין לך שבירה גדולה מזו. תירץ בירושלמי [ה"ו], כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן, ואע"פ שנפל הכותל, ע"ז קיימת היא. ונראה שאם נשבר האבן בנפילתו למאן דאמר ע"ז שנשתברה מאיליה מותרת זה ודאי מותר, מפי מורי ר' יצחק בר מנוח ז"ל.
והא קא שביק רווחא לע"ז. ואפילו למ"ד [י"ג ע"א] מהנה מותר, היינו לפי שאינו קונה בעצמו תכשיטי ע"ז מהמכס, אבל בכאן כיון דקא שביק רווחא כאילו הוא בונה בית דמי. היזמי והיגי. קוץ ודרדר. בית הכסא דתינוקות. שאינם מתנהגין בצניעות, ובזה יש יותר בזיון מבית הכסא דגדולים שיש להם צניעות.
מתניתין שלשה בתים הם, בית שבנאו מתחילה לשם ע"ז. פירוש שהבית עצמו ע"ז ממש, שעשו הבית להשתחוות לו ולהיות להם לע"ז, דהכי אמרינן בגמרא אמר רב, השתחוה לבית אסרו, ומקשינן והא אנן בנה תנן, לא קשיא בנה אע"פ שלא השתחוה, השתחוה אע"פ שלא בנה. ומשמע בנה דומיא דהשתחוה דהיינו ע"ז, ואע"פ שלא עבדוהו עדיין אסור שזאת המשנה באה אליבא דמ"ד ע"ז של נכרי אסורה אע"פ שלא נעבדה. ואין הבית דומה להר, דאמרינן [נ"ד ע"ב] שהוא מותר, לפי שההר מחובר מעיקרו, אבל הבית הוא תלוש ולבסוף חיברו, ולפיכך אסור. אבל הירושלמי [ה"ז] מעמיד כל המשנה במשמשי ע"ז, דגרסינן התם, בית שבנאו לשם ע"ז אסור, וא"ר אלעזר והוא שהכניס לשם ע"ז, שאין התשמיש אסור אלא לאחר שישמש. סיידו וכיירו לשם ע"ז. לשון וסדת אותם בסיד [דברים כ"ז]. וכיירו ר"ל שעשה בו צורות.
נוטל מה שחידש. פרש"י ז"ל וגם רבי' יצחק ז"ל דאפילו ישראל יכול ליטול מה שחידש הגוי, ויהיה הבית מותר. ומורי הרב ז"ל מכריח שכך הוא הפירוש בודאי. דאי בעית אימא נוטל גוי כל מה שחידש, ומה צריך ליטול כל מה שחידש דאפילו בביטול כל שהו יהיה מותר, ומדקאמר נוטל מה שחידש ש"מ דאפילו ישראל. ואומר רבינו יצחק ז"ל דמהכא משמע שאין הגוים האלה עובדים כי אם לסיוד ולכיור, ועל כן אמרנו דכיון שהסיר אותו, הבית מותר, שאם היינו סוברים שעובדים גם לבית, מה תועלת להסיר הסיוד והכיור, והלא הבית עצמו אסור. וא"ת והא אמרינן [נ"ד ע"ב] ע"ז של גוי אינה בטילה בביטול ישראל, א"כ מה מועיל לישראל להסיר מה שחידש הגוי, י"ל כיון שאלה הגוים אינם עובדים כי אם לסיוד ולכיור, כשמסירו הישראל, גוף הע"ז הוא מסיר, והבית נשאר בהיתר, נהי שהסיוד והכיור שהוא אסור כשרץ וכנדה, שאינו בטל בביטול ישראל, אבל מ"מ הבית מותר, דמי אסרו. עוד יש לשאול והלא הבית עצמו תשמישי ע"ז הוא, ואסור משום תשמישין, י"ל דמשמשי ע"ז אינם אסורין עד שיעבדו, וזה הסיוד והכיור לא עבדוהו עדיין, וכיון שלא עבדוהו משמשיו מותרים ואע"פ ששמשו, הא אם עבדו אותו סיוד וכיור הבית אסור משום משמשי ע"ז. א"כ לפי זה משמע שהטעם שהבית מותר, מפני שהסירו הע"ז משם, הא אם לא הסירו הע"ז, היה הבית כולו אסור. שאין לומר אינו אסור אלא אותו כותל שיש בו הסיוד והכיור, אבל שאר הבית מותר, דאמרינן בפרק ר' ישמעאל [נ"ד ע"ב] השתחוה לקרקע לא אסרו, חפר בו שיחין ומערות אסרו, ואין לפרש חלל השיחין והמערות בלבד הוא דאסור, אבל שאר הקרקע מותר, דאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין [מ"ז ע"ב] קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא, אתא לקמיה דשמואל אמר להו יאות אינון עבדין קרקע עולם היא, וקרקע עולם אינה נאסרת. ורמינהי החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר, הרי זה לא יקבר בו עולמית וכו'. וא"ת ומה היה מקשה דהא התם בחופר קבר לאביו לא נאסר כי אם חלל הקבר ולא הקרקע, אבל הכא דשקלי עפרא מקבריה דרב לא הוו שקלי מהכוך עצמו שהיה רב קבור בו אלא מהקבר הסמוך לו שאותו הוא הנקרא קבר. ומדקא מקשה הכי ומדמה זה לזה, ש"מ שאין לחלק בין חלל הקבר לקרקע, שהכל אסור, הכא נמי כיון שהכותל אסור, גם כל הבית אסור. מפי מורי ז"ל.
הכניס לתוכה ע"ז והוציאה הרי זה מותר. רבינו יצחק בר שמואל ז"ל פירש זו הבבא בשני דרכים. הדרך האחד כגון שהכניסה לשם לפי שעה דרך אקראי בעלמא, ולא הזמינו הבית לכך. והדרך השני כגון שהכניסה לשם בקביעות, והזמינו הבית מתחילה לכך, אפילו הכי כיון שהוציאה ואין דעתו עוד להחזירה שם לעולם הבית מותר, ואע"פ שכל זמן שהע"ז בבית אסור ליכנס לשם, ודאי מן הדין היה מותר, אלא שחכמים גזרו ואסרו כל זמן שהע"ז שם. כמו שגזרו ואסרו טלית שכרכו בו את המת לפי שעה, כל זמן שהמת כרוך בו. דודאי הזמנה לאו מילתא היא, כדאמרינן [ברכות כ"ג ע"ב] גבי תפילין, סודר צר ביה ולא אזמניה, אזמניה ולא צר ביה וכו'. ונראה למורי הרב ז"ל להכריח הפירוש השני של רבינו יצחק ז"ל מן הירושלמי [ה"ז], דגרסינן התם לדעתיה דר"א תרי בתי תנן, והא אנן שלשה בתים תנן, ותירץ לא קשיא כאן לשעה כאן לשהות, כלומר מה ששנינו למעלה בית שבנאו מתחילה לשם ע"ז מיירי אפילו כשהכניס לשם עבו"ז באקראי בעלמא אפילו שעה אחת, ואע"פ שהוציאה ואין דעתו להחזירה שם לעולם ואפילו הכי הבית אסור, שלא נבנה הבית לשם ע"ז ידועה אלא לשם ע"ז סתם, ואע"פ שהוציא זאת אפשר שיביא אחרת, ולפיכך הבית אסור לעולם. אבל סיפא דקתני הכניס לתוכה ע"ז מיירי כשהכניסה לשהות פירוש בקביעות, וכיון שהוציאה ואין דעתו להחזירה, הבית מותר. מפי רבי ז"ל.
אבן שחצבה מתחילה לבימוס, פרש"י ז"ל שחצבו להעמיד עליו ע"ז ולהיות לה למושב, ואע"פ שלא עבדוה עדיין אסור, וא"ת והא משמשי ע"ז אינם אסורים עד שיעבדו [י"ט ע"ב], י"ל כשחצבו למושב ע"ז נתכוין גם לעבוד האבן עצמה, והוה ע"ז של גוי, ואע"פ שלא עבדה אסורה. כך פירש רש"י ז"ל. וחכמי פרווינצא ז"ל מקשים על פירוש רש"י ז"ל מדאמרינן בספרי [פ' בהר], לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו, מה פסל משפסלתו אסרתו, אף מצבה משעשיתה אסרתה וכו'. ואם כפירוש רש"י ז"ל שפירש שזאת המצבה עובדין אותה כמו ע"ז, למה הוצרך ללמוד איסור מצבה מפסל, תיפוק לי שהיא עצמה פסל. ונראה למורי ז"ל לתרץ שאלמלא זאת המשנה הייתי אומר, שהמצבה אין עובדין אותה אלא מפני חיבת הע"ז, ואם לא היה הע"ז היושבת עליה לא היו עובדין אותה והיתה מותרת, קמ"ל שכשעושין אותה כוונתם לעובדה ולהיותה להם לע"ז כפרש"י ז"ל. אבל חכמי פרווינצא ז"ל מפרשים דשאני מצבה שהיא גזירת הכתוב, ואע"פ שלא נתכוונו בשעת עשייה לעובדה אסורה, דכתיב ופסל ומצבה לא תקימו לכם, ולפיכך שנינו אבן שחצבה מתחילה לבימוס אסור, שגזירת הכתוב היא. וקשה על זה הפירוש מן הירושלמי [ה"ח], דגרסינן התם אבן שחצבה מתחלה לבימוס אסור, ואמר ר"א והוא שהעמיד עליו ע"ז. ואם כפירוש חכמי פרווינצא מה צורך להעמיד עליו ע"ז תיפוק לי שהוא בפני עצמו אסור מגזירת הכתוב. אלא ודאי פירוש רש"י ז"ל נכון. והקושיא של ספרי כבר מתורצת כדכתבי'. והירושלמי הולך לטעמו שהעמיד כל המשנה במשמשי ע"ז.
<h2>דף מח.</h2>
מתניתין שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז, פירוש שהאילן עצמו הוא נעבד שזו היא אשירה שאסרה תורה. גידעו ופסלו לשם ע"ז. גידעו כגון שחתך ממנו גזע אחד, והוא עובד לאותו גזע היוצא. ופסלו. כגון שפסל ממנו חתיכה אחת לשם ע"ז. והחליפה אסור. וכשנוטל מה שהחליף מותר. וזאת המשנה אליבא דרבנן דאמרו אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר, דכיון שלא נטעוהו מתחלה לשם ע"ז, אלא לאחר כך עבדוהו מותר. אבל מה שחתך לשם ע"ז והחליף אסור, דמה שגדל גדל באיסור, והוה ליה כאילן שעבדו ולבסוף נטעו, שהוא אסור לדברי הכל, דאי למ"ד נטעו ולבסוף עבדו אסור, יותר חידוש היה יכול להשמיענו, לומר השתחוה לאילן כל מה שהחליף אסור, ולמה השמיענו דדוקא גדעו ופסלו לשם ע"ז, אפי' בלא גדעו ופסלו אסור, כיון שהשתחוה לו, אלא ודאי על כרחין כרבנן אתיא.
העמיד תחתיו ע"ז ובטלה הרי זה מותר. כך היא הגירסא ברוב הספרים. ורבינו יצחק הזקן ז"ל הקשה עליה, ואמר למה הצריכו גבי אילן ביטול לע"ז שתחתיו, מה שלא הצריכו בבית ובבימוס, אלא שאמרו כיון שהוציאו משם הע"ז, הבית והבימוס מותרים, ולא הצריכו לע"ז ביטול. ועוד כיון דמתניתין אוקימנא כרבנן, דאמרי נטעו ולבסוף עבדו מותר, בנטילה בעלמא סגי ליה, ומה צריך ביטול. על כן נראה לו לומר דהכי גרסינן, העמיד תחתיו ע"ז ונטלה, דכיון שהסירו משם האילן מותר, אבל כל זמן שלא נטלה אסור. ולאו משום דהוי משמשי ע"ז, כיון שלא נטעו מתחלה לכך. אלא הטעם הוא משום גזירה דרבנן, כל זמן שהע"ז שם, כדאמרינן לעיל גבי (בית ובסדין למת ובטלית לתפלין) [בית ובטלית למת ובסודר לתפילין].
גמרא איזו היא אשרה, מקשינן בגמרא והא אנן שלש אשרות תנן. ותירץ הכי קאמר שתים דברי הכל ואחת מחלוקת ר' שמעון ורבנן. ואיזו היא אשרה שחולקין בה, כל שתחתיה ע"ז, ר' שמעון אומר כל שעובדין אותה. וא"ת ר' שמעון מאי קסבר, אי ס"ל כרבנן, דאמרי נטעו ולבסוף עבדו מותר, ר' שמעון למה היה אוסר אילן זה, אע"פ שאנחנו יודעים בודאי שעבדו מותר, כיון שנטעו ולבסוף עבדו. ואי ס"ל כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר נטעו ולבסוף עבדו אסור, כשאמרו בגמרא [מ"ו ע"א] אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור, ר' יוסי ב"ר יהודה היא, דתניא וכו', אדרבה (היה) לו לומר דתנן, ולהביא דברי ר' שמעון, שיותר יש כח להביא ראיה ממשנה מברייתא, וכיון שלא הביא המשנה לראיה, ש"מ דלא ס"ל כר' יוסי ב"ר יהודה. וא"כ מה טעמו של רבי שמעון שאסר אילן זה. וצריך עיון ודרישה וחקירה. ואומר מורי ז"ל שמצא מפורש בירושלמי [ה"י] במה חולקים רבנן ור' שמעון, דגרסינן התם, אמר רב חסדא מחלוקת בסתם, במנן קיימין, אם דבר ברי שעובדין לצורה ולאילן דברי הכל אסור, ואם דבר ברי שעובדין לצורה ולא לאילן דברי הכל מותר במנן קיימין, בסתם, רבנן סברי [סתמא] לצורה ולאילן, ור' שמעון סבר סתמא לצורה הן עובדין ואין האילן אסור עד שנדע בודאי שעובדין אותו. וקושיתינו במקומה עומדת, ר' שמעון מאי קא סבר, אי ס"ל כרבנן וכו' כדמקשינן לעיל. ונראה למורי הרב ז"ל שזאת היתה סברתו, דרבי שמעון סבר סתם אילן שתחתיו ע"ז עובדין אותו בודאי, ואפילו נטעו ולבסוף העמיד תחתיו ע"ז אסור, לפי שעובדין גם לאילן. ובזה התירוץ נוכל להעמיד גירסת הספרים, שגורסים העמיד תחתיו ע"ז ובטלה, דכיון שהע"ז תחתיו עובדין גם לאילן, ואין די בנטילת הע"ז מתחתיו, דמ"מ איסור האילן במקומו עומד, ולפיכך הצריכו ביטול. וקמ"ל חידוש גדול, שאע"פ שביטל הע"ז לבדה, גם האילן נתבטל ממילא, שאין עובדין אילן זה אלא אגב ע"ז שתחתיו. מפי מורי ז"ל.
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב בצלה. פירוש כדי שלא יהנה מצל ע"ז. וא"ת והא היכל אסור בהנאה, ואעפ"כ מותר לישב בצלו, י"ל שאני היכל דלתוכו הוא עשוי ולא למחיצותיו, וזה הנהנה ממחיצותיו מותר, אבל האשרה הזאת עשויה לצל, והנהנה ממנה אסור לכתחלה. אי נמי חומרא דע"ז שאני. ואם ישב טהור. פרש"י ז"ל דוקא בצל שהוא למרחוק, אבל בצל שתחתיו ממש טמא. ואם עבר טמא. אמרינן בגמרא דאי איפשר דליכא תקרובת כזית ומטמא באוהל, שנופו של אילן מאהיל על העובר ועל התקרובת, שמטמאה באוהל כמת, דכתיב [תהלים ק"ו] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באוהל, אף תקרובת ע"ז מטמאה באוהל.
היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור. פרש"י ז"ל כגון שבנו ע"ז ברשות הרבים שלא כדין, שגזלו המקום לבני רשות הרבים ובנו בו ע"ז. לפיכך אינה מטמאה, דלאו כל כמינה לאסור מקום שהחזיקו בו רבים. וחכמי פרוינצאה ז"ל מפרשים, דכיון שהיא ברה"ר, אין דרך להניח שם מידי דתקרובת, וליכא דבר דמטמא. ונראה למורי הרב ז"ל להביא ראיה לפירוש רש"י ז"ל מן הירושלמי [הי"א], דגרסינן התם רבה בשם רבנין דהתם אמר, זאת אומרת טומאת מתים אינה מחוורת, דאי בעית אימא מחוורת, הגוזל קבר ברה"ר ועבר תחתיו טהור, אלא ודאי אינה מחוורת. ופירוש טומאת מתים תקרובת ע"ז, דכתיב ויאכלו זבחי מתים. אינה מחוורת ר"ל שאין איסורה אלא מדרבנן ולפיכך אם עבר טהור. והוא להן לזבל, דס"ל לר' יוסי זה וזה גורם אסור.
עבר או עובר. וא"ת למה הביא הרב האלפסי ז"ל בהלכות שאלה זו, שלא נשאל דבר זה אלא בזמן שטומאה וטהרה נוהגת. ונראה למורי ז"ל שהרב ז"ל היה סובר, שאסור ליהנות כלל מצל ע"ז, וליכנס לבתים שע"ז שם, ולפיכך הביא בהלכותיו אם הוא לכתחלה או בדיעבד. כי מטית להתם ארהיטני. כדי שלא ליהנות מע"ז, ואע"ג דליכא דרכא אחריתי אדם חשוב שאני.
ברוב הגרסאות של ספרד גורסין, נוטעין יחור של ערלה, ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואמר רב יהודה אמר רב מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר. והכי פירושה נוטעין יחור של ערלה, פירוש ענף, שהתורה לא אסרה אלא הפרי של ערלה, דכתיב [ויקרא י"ט] וערלתם ערלתו את פריו, אבל הענפים לא אסרה, אלא אגוז שהוא פרי אסור לנטוע דכתיב פריו. מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב. פרש"י ז"ל דאאגוז קאי, שאם נטע האגוז ונעשה אילן, האילן ההוא מותר, דזה וזה גורם ומותר. והבריך והרכיב ר"ל אם הבריך או הרכיב יחור של ערלה באילן של היתר, שהוא מותר מטעם דבטל במיעוטו. כדאמרינן בגמרא [סוטה מ"ג ע"ב] ילדה שסיבכה מותר. ומה שהביא התלמוד לראיה דס"ל לר' יוסי זה וזה גורם מותר, לא הביא אלא מנטע בלבד, אבל מהבריך והרכיב לא הביא, שאין טעם היתרו אלא משום דבטל במיעוטו. ויש להקשות חדא דדוחק הוא לומר שלא הביא הראיה אלא מנטע בלבד, והבריך והרכיב בא מטעם אחר. ועוד דלשון מודה ר' יוסי משמע שחלקו עליו אחרים והודה להם, ותמה ומי חלק על זה, פשיטא דכולי עלמא מודו דמותר לנטוע יחור של ערלה שאינו פרי, והתורה לא אסרה אלא פרי, אבל אגוז שהוא פרי אסור לנטוע. ואי בעית אימא חלוקין היו עליו חבריו, שיש מי שאומר דמותר לנטוע אפילו אגוז. זה אי אפשר לך לומר, והא תנן במסכת תמורה בפרק בתרא [ל"ג ע"ב], דערלה וכלאי הכרם בשריפה, ומקשינן ואמאי יטעו אותם, והיוצא מהן מותר, דזה וזה גורם מותר, ולא מצינו שום חולק על אותה משנה. שמעת מינה דליכא מאן דפליג דאין נוטעין אגוז מפני שהוא פרי, וא"כ מאי מודו דקתני, י"ל דלעולם אימא לך דליכא מאן דפליג, ומאי דקאמר ר' יוסי אין נוטעין לא חידש שום דבר, וכל עצמו לא בא לאשמעינן אלא שאם נטעוהו אפילו בדיעבד כל הגדל ממנו אסור, והיינו דקתני מפני שהוא פרי, והוא לשון מיותר, דכיון שאמר אגוז כולי עלמא ידעי שהוא פרי, אבל כיון שהוסיף ואמר מפני שהוא פרי הוא לשון מיותר, ושמעינן מיניה דאפילו בדיעבד אסר ר' יוסי. ובזה חלקו עליו חכמים, דודאי מותר בדיעבד. וא"ת כיון שלא בא להשמיעינו אלא איסור נטיעה בדיעבד, אמאי נקט לשון אין נוטעין, דמשמע לכתחילה. י"ל משום דתנא גבי יחור נוטעין, תנא סיפא נמי אין נוטעין. והודה ר' יוסי שאם נטע בדיעבד ומאותו אילן היוצא מן האגוז הבריך והרכיב ממנו ענף אחד ע"ג אילן של היתר מותר, דהוה ליה זה וזה גורם ומותר. אבל האילן היוצא מן האגוז לבדו בלא הרכבה אסור, דאין זה וזה גורם. שלא נאמר זה וזה גורם ומותר אלא כששניהם דומים זה לזה, דומיא דשני אילנות כגון אילן זה של איסור שהרכיבו אותו על גבי אילן של היתר הוה ליה זה וזה הגורמים דומים ומותר, אבל גרימת האגוז והקרקע אינה גרימה להיתר, שאין שניהן דומים זה לזה, ודאי האילן ההוא אסור. תדע דבפרק אלו טריפות [חולין נ"ח ע"א] אמרינן ביצת טריפה דספנא מארעא אסורה, דאין זה וזה גורם, כיון שאין התרנגולת והקרקע מין א', אבל אם היה לה תרנגול ביצתה מותרת, אע"פ שהיא טריפה דהוה ליה זה וזה גורם ממין אחד ומותר. וטעם ר' יוסי שהיה אוסר האילן הוא, דכיון ששני המינין אינם דומים זה לזה, אין לומר זה וזה גורם. וטעם חכמים שהיו מתירים הוא או משום דסבירא להו שהקרקע והאגוז שייך לומר בהם זה וזה גורם, אי נמי משום דסבירא להו, שלא אסרה תורה אלא הפרי דוקא, אבל היוצא ממנו מותר, כיון שהפרי נרקב והולך לאיבוד. ויש מתרץ מה שהקשו רבני צרפת ז"ל, היאך התירו חכמים אילן זה שבא מאגוז של ערלה, ומאי שנא מכלאי הכרם שאסורים בהנאה, כדאמרינן בפרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"א], י"ל דשאני התם שאסר הכתוב כל הגדל מהן, שנאמר [דברים כ"ב] פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, אבל בערלה לא אסרה תורה אלא הפרי דוקא, דכתיב את פריו, אבל הגדל ממנו לא אסרה. וא"ת לפירוש חכמי צרפת ז"ל שהם מפרשים נטע והבריך והרכיב שר"ל מאותה נטיעה של אגוז לקח יחור והבריך והרכיב על גבי אילן אחר, פשיטא שהוא מותר לנטוע יחור של ערלה, ומאי קמ"ל. וי"ל שאני אגוז שהוא אסור מן התורה, וכל היוצא ממנה כמו כן אסור. אלא שאם הרכיב ממנו בדיעבד מותר לר' יוסי. אבל בספרים של ספרד המדוייקים נמצאת הגירסא אין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ואין מרכיבין כפניות של ערלה. ומודה ר' יוסי וכו' ובזו (הקושיא) [הגירסא] נתרצו כל הקושיות, והכי פירושה כל פרי שהוא סמדר, שעדיין לא נתבשל, נקרא כפניות. ור' יוסי סבירא ליה יחור של סמדר אסור להרכיבו מפני שהוא פרי, ורבנן סברי מותר שאין הסמדר חשוב פרי. והודה להם ר' יוסי, שאם נטע יחור של סמדר מותר, דהוה ליה היחור והקרקע גורמים, ומותר וכו' כפרש"י ז"ל ותו לא מידי. מפי מורי הרב ז"ל.
פירוש הברכה. הבריך אילן בירק, כדאמרינן בסוטה פרק משוח מלחמה [מ"ג ע"ב], גם זה מה שלא קבלתי מפי מורי ז"ל וחיברתים על דרך פירושי ר' יצחק קראקושה ז"ל.
<h2>דף מט.</h2>
לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור, פרש"י ז"ל מדקאמרינן אבל לא בימות החמה מפני שהצל יפה להם. ולא דייק ולא נהיר. והנכון הוא מדקאמרי רבנן לר' יוסי אף הוא נעשה זבל דה"ל זה וזה גורם אסור. בזבל ע"ז, פירוש כגון שבא מהם ופרש עגלים הנשחטים לע"ז דתקרובת ע"ז ואסורים בהנאה ואפילו הכי הלכה כרבי יוסי. ואין לפרש דזבל זה הוא כגון דאמר זבל זה לע"ז שזה ודאי אינו נאסר כדתניא אין הקדש לע"ז [מ"ד ע"ב].
<h2>דף מט:</h2>
מתניתין נטל ממנה עצים, פירוש. אם נטל עצים מן האשרה, והסיק בהם את התנור, חדש יותץ, לפי שנשלם תיקונו, ונתחזק מאיסור הנאה, ישן יוצן, שאין הסיקו לחזקו אלא לאפות בו, ולפיכך די כשיוצן כדי שלא יהנה מדבר אסור, וזהו למאן דסבירא ליה זה וזה גורם אסור, אבל לדידן דקיימא לן זה וזה גורם מותר, בין חדש בין ישן יוצן, כדאמרינן בפרק כל שעה [כ"ז ע"א] אפה בו את הפת הפת אסורה, ומוקמינן לה התם באבוקה כנגדו, דיש שבח עצים בפת. נתערבה באחרות כולן אסורות, יש לפרש משום דדבר שבמנין הוא, וכל דבר שבמנין אינו בטל מדרבנן. והראב"ד ז"ל פירש משום דכל איסורי ע"ז אסורין בהנאה במשהו, ואע"פ שאינו דבר שבמנין. ופירוש זה נראה שהוא נכון, דארג בו את הבגד בכל בגד משמע, בין חשוב בין אינו חשוב, וכן פת נמי אפילו ככרות שאינם של בעל הבית.
נתערבה באחרות אסורות בהנאה, ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח, פרש"י ז"ל דמי העצים, וכן פר"ח ז"ל שכר אפיה. והיו אומרים רבני צרפת ז"ל דרבי אליעזר לא פליג ארישא כלל דכיון שהאיסור ידוע הרי הוא כאילו האיסור בעיניה, ומודה ביה דאסורות בהנאה, דומיא דיין ביין שנתערב שאסור בהנאה, והאי פת נמי איסור והתר מעורבין, ואין לו היתר עולמית, וכי קא פליג בנתערבה באחרות קא פליג, ואמר יוליך הנאה לים המלח. ורש"י ז"ל פירש דאפילו ארישא דאפה בו את הפת קא פליג, ואמר דאע"ג דלא נתערבה יוליך הנאה לים המלח. ונראה שאם נתערבה והוליך הנאה לים המלח שהשאר מותרות באכילה. ואע"ג דלענין חביתא אמרינן דלא משתריא אלא בהנאה כדאמר רב חסדא בסמוך, התם הוא משום דחמרא אסור איסור שתיה והיאך נתיר איסור שתיה בהולכת הנאה לים המלח, אבל פת שנאפת באיסורי הנאה, כיון שהוליך דמי איסור שבו לשתרו להו הנך אפילו באכילה [בהולכת הנאה לים המלח]. כן פירשו חכמי צרפת ז"ל. והביאו ראיה מדתנן [תרומות פ"ו מ"ד] תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת שאין זה טעם כמון אלא ריח כמון.
אמרו לו אין פדיון לע"ז, כתב הר"ז ז"ל דלא אמרינן בשאר איסורי הנאה דיש פדיון (לע"ז), ולא גמרי שאר איסורי מאיסור ע"ז, דאיכא למימר דילמא שאני ע"ז שתופסת את דמיה, ולזה נוטה דעת [מורי] הרב רב' יונה ז"ל. ורבינו שמואל ז"ל אומר דה"ה לשאר איסורין, כגון ערלה וכלאי הכרם, דלרבי אליעזר יוליך הנאה לים המלח. וכי תימא לא הוזכרו דברי ר' אליעזר גבי שאר איסורין, הרי שביעית שתופסת את דמיה ולא הוזכרו שם דברי ר"א. ולזה נוטה דעת הר' משה בר נחמן נר"ו. וא"ת היאך נדמה ע"ז שתופסת את דמיה לשאר איסורין. י"ל דבגמרא פרק ר' ישמעאל [נ"ד ע"ב] אמר גבי ע"ז דכל שאתה מהוה ממנה הרי היא כמוה, והיא עצמה אסורה לעולם, ואעפ"כ שרי ר' אליעזר, וממנה אתה דן לשאר איסורין, ור"א רבותא קמ"ל, דאפילו באיסור ע"ז דחמיר יוליך הנאה לים המלח.
גמרא א"ר חסדא אמר רב הלכה כר"א. ואיכא למידק דהא תנן [ע"ד ע"א] אלו אסורין (ואיסורן איסור הנאה) [ואוסרין בכל שהו] יין נסך וע"ז וכו', חבילי תלתן וחבילי זמורות ידלקו [ערלה פ"ג מ"ו], ועוד דבזבחים פרק התערובת [ע"ד ע"א] אמר שמואל טבעת של ע"ז שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא כולן אסורות, ורב נמי קאמר התם טבעת של ע"ז שנפלה לתוך מאה טבעות כולן אסורות, פירוש, ולא אמרינן יוליך הנאה לים המלח, ורב הוא דפסק הכא הלכה כר"א. וי"ל דלא אמר ר' אליעזר יוליך הנאה [לים המלח] אלא כשאין האיסור בעין, כגון פת שאפאו בעצי אשרה ובגד שארגו בכרכור של אשרה שאין כאן גוף האיסור אלא שבח האיסור, ואי נמי כשהאיסור בעין ובלבד באיסורי דרבנן כגון חבית בחבית דסתם יינן, אבל טבעת של ע"ז, וכן עורות לבובין, ויין שנתנסך לפני ע"ז, דאיסורי דאורייתא ניהו, וגם האיסור בעין, אין תקנה בהולכת הנאה לים המלח, ומאי דתנן חבילי תלתן וכו' ידלקו, ולא אמרינן ימכרו חוץ מאיסורי הנאה שנתערבו בהן, והא התם כחבית בחבית הוא י"ל דהתם ודאי יש לומר דילמא אתי למיזבן מן הגוי כדאמרינן בירושלמי [הי"ג] אמר רב חגי כד נחתית מן אילפא אשכחית לר' יעקב בר אידי יתיב ומקשה נטל ממנה כרכר אסור בהנאה והא תנינן ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו, אמר ר' יעקב בר אחא חגי קשיתה חגי קימה, מאי כדון תמן אין דרך בני אדם ליקח מן הגוי, ברם הכא דרך בני אדם ליקח מן הגוי.
ההוא גברא דאיערבא חביתא דסתם יינן בחמריה, כך היא גירסת הרב האלפסי ז"ל. ונראה שהוא מפרש שנתערב יין ביין, ודווקא בסתם יינן התיר בהולכת הנאה, אבל ביין נסך גמור לא התיר בהולכת הנאה, וכדאמר רב נחמן בפרק השוכר [ע"ד ע"א], הלכה למעשה יין נסך חבית בחבית מותר למוכרו לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו, יין ביין אסור, סתם יינן אפילו יין ביין מותר.
מתניתין. כיצד מבטלה. פירוש כיצד מבטל הגוי לאשרה. קיסם, קסמין יבשין שבאילן. נוטל לצרכו, לשרוף. זירד, נטל זרדין לחים שבה. גמרא. ואותם שפאים מה תהא עליהם, פירוש כששיפה לצורכה ולא ביטל השפאים מה תהא עליהן. פליגי בה וכו', אסורין שאין ישראל מבטל ע"ז. אמר רב צריכא לבטל כל קיסם וקיסם, פירוש, כל קיסם וקיסם נעשה ע"ז בפני עצמו, ולא סגי ליה בנשתברה מאיליה. ושמואל אמר אין ע"ז בטלה אלא כדרך גדילתה, כגון דברים שנופלים דרך גדילתן, כגון עלים, דהנהו לאו שברים נינהו וצריכים ביטול, אבל אם נשתברה מאליה בטלה, ואינה צריכה ביטול כלל, דמימר אמר איהי עצמה לא מצלא, לההוא גברא מצלא ליה. ע"ז של חוליות, ונפלה ונתפרקו חוליותיה, אם הדיוט יכול להחזירה אסורה. ואם לאו מותרת, דהיינו ביטולה. גרוטאות, פירוש, חתיכות של נחושת וברזל.
ר' ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו. וכ"ש אם הם אחת על גבי שתים כמין זה 0ֶשזו היא צורת עיקר מרקוליס, אלא אפילו זו בצד זו כגון זה... כיון שהם בצד מרקוליס אסורות. מפרש בגמרא דהאי דקתני בצד מרקוליס, ר"ל בצד ארבע אמות, כלומר אע"פ שאלו האבנים בסוף ד' אמות שלו אסורות, לפי שלפעמים עושין מרקוליס קטן בצד גדול. ושתים מותרות. שאין דרך לעשות מרקוליס משתי אבנים, וכמו כן אין לחוש שמא תקרובת היו אותן שתי אבנים, שאין דרך המקריב למרקוליס לזרוק לו אבנים מופלגים ממנו ד' אמות. ומוקי לה בגמרא (כיון) [כגון] דאיכא גובהה בין האבנים ובין המרקוליס, דליכא למימר מיניה נפול, וקמ"ל רבותא דבשלש אבנים אע"ג דאיכא גובהה ביני וביני אסורות, דס"ל לר' ישמעאל דעושין קוליס קטן בצד קוליס גדול.
וחכמים אומרים את שנראה עמו אסור וכו'. כלומר אע"פ שהם שלש, כיון דמרוחקות ממנו ואיכא גובהה ביני ביני, דליכא למימר מיניה נפול, מותרים, כיון שאין נראה עמו, ואין לחוש שאלו השלש עצמן הן [ע"ז, דס"ל לרבנן שאין עושין] ע"ז בצד ע"ז, משום דמחזו צרות. ולתקרובת נמי אין לחוש, שאין דרך [המקריב] לזורקם מרוחקות בסוף ארבע אמות, כדאמרינן לרבי ישמעאל. אבל אם נראה עמו, כגון שהם תוך לד' אמות וליכא גובהה אסורות.
<h2>דף נא:</h2>
מצא בראשו מעות או כסות או כלים הרי אלו מותרים, מפרש בגמרא דכיס תלוי לו בצוארו, וכסות מקופלת על ראשו, וכלים דמנח להו משיכלתא ארישיה, פירוש שהם כפויין בראשו כמין כובע, דכל הני אינם דרך נוי אלא בתורת בזיון, ולפיכך לא מתסרי בתורת נויי ע"ז. וכמו כן משום תקרובת לא מתסרי, דליכא תקרובת המשתברת, כלומר כל תקרובת שבעולם שאין עבודת הע"ז ההיא באותו ענין, אם אינה משתברת דומיא דפנים שהיו שוחטים ומשברים המפרקת, התקרובת ההיא מותרת, דומיא דכלים וכסות ומעות שאינם משתברים ולפיכך מותרים, שאין תקרובת בכך. וא"ת במעות יש להסתפק שמא חתכן מתחלה לשם ע"ז, והוו להו משתבר כעין זביחה, כדאמרינן בגמ' [נ"א ע"א] גבי פרכילי [ענבים] שבצרן מתחלה לכך, י"ל כיון שהוא דבר שצריך אומן, זה מחשב וזה עובד לא אמרינן, וכי תימא דילמא איהו גופיה הוא, לא שכיח. פרכילי ענבים ויינות שמנים וכו' דהוא דבר המשתבר, והויא להו כעין זביחה שהיתה נעשית במזבח.
גמרא כל שהוא לפנים מן הקלקלי' וכו'. פירוש מחיצה פרוסה לפני ע"ז, כמו קלעים שהיו במקדש. ולא רצה לומר קלעים, וכיון לגנאי ואמר לשון מקולקל.
אפילו מים ומלח אסור. יש מפרשים שאלו ודאי אסירי משום תקרובת, ודבר משתבר הם ואין להם בטלה עולמית, וכעין פנים הם, שהרי מים ומלח קרבים לגבי מזבח. ויש מפרשים שאלו לא נאסרו אלא משום משמשין, וכן משמע בירושלמי [פ"ג ה"ה] מה עליהם דבר המיוחד להם תכשיט, אף עמהם דבר שהוא מיוחד להם תכשיט, יצאו כיסין של מעות. ר' בא בשם רב יהודה ואפילו מים ומלח, מלח לשוף ומים לדיח, ולפי זה הפירוש צריכין אנחנו לידע שכבר שמשו במים ובמלח הזה, דהא משמשין אינם אסורים עד שיעבדו, ויותר נראה הפירוש הראשון עיקר. ואלו הנרות של שעוה שמדליקין לפני ע"ז, נויי ע"ז נינהו, ואע"פ שעשאן מתחלה לכך, כל זמן שלא הדליקן מותרים, ואין צריכין ביטול, דאין הקדש לע"ז. ואם הדליקן לפני ע"ז אז ודאי אסורין, ובביטול בעלמא סגי להו. ואם מכרם הכומר לישראל או נתנם מותרת, ואע"ג דאמרינן שאם מכר ע"ז או משכנה שאינה בטלה. התם היינו טעמא משום דסבר גוי איידי דדמיה יקרין מזבין לה לגוי ופלח לה, ולפיכך אינו מבטלה, אבל נרות הללו אין דמיהן יקרין, ויודע הגוי שישראל ישתמש בהם ומבטיל להו. וכן הדין בשאר משמשי ע"ז, שאין חיבת המשמשין עליהן כחיבת ע"ז, ולפיכך אם מכרום או משכנום ואין דעתם עליהן מותרים. והכי תניא בתוספתא, אף כלים המשתמשין בהם בגופם גנבום כומרים ומכרום הרי אלו מותרים. ונראה שאם כיבו אותם הכומרים להשתמש בהם לעצמן זהו ביטולן דנויין ובטילי. וכן כתב רבינו שמואל דרומרוג ז"ל ויש מי שאוסר הנרות של שעוה משום תקרובת, ומדמי להו לפרכילי ענבים שבצרן מתחילה לכך, שהדלקתן זו היא שבירתן. ואינו נכון, דהתם גבי פרכילי ענבים מתכוין לעבדה באותה בצירה, אבל זה אין עבודתה בכך, אלא לקלון ע"ז עשויות. ומשמשין הן, וכן עיקר. ועוד שאין זה כעין פנים, ואע"פ שהיתה הדלקה בפנים, אינה עבודה כדאמרינן במסכת יומא [כ"ד ע"ב], שאין העבודות אסורות כעין פנים, אלא זבוח וקיטור וניסוך והשתחואה כדאיתא [בפרק] ארבע מיתות [סנהדרין ס"ב ע"א]. ולחם אונים כתב הראב"ד ז"ל שהן מותרים, ששכר גלח הן, וכן הורו חכמי הצרפתים ז"ל. ועוד התירו לבושי הכומרים וגביעי כסף שלהן שקורין בלעז קלז. אבל מחתות החטאים האלה בנפשותם ודאי אסורין, דמשמשי ע"ז הם, ואם מכרום הכומרים זהו ביטולן, כדכתבינן. וכבר כתבתי למעלה בשם מורי הרב ז"ל שגביעי כסף שלהן אסור לקנות מהן, עד שישבר אותם הגוי או עד שיפגום אותם, דאז הם בטלים.
מתניתין ע"ז שיש לה גינה או מרחץ וכו'. ודווקא דלא נעשו לנוי לע"ז, אלא למחית כומרים וצרכיהם שלא נאסרו עדיין לע"ז, אבל אם נעשו לה לנוי אסורין ליהנות מהם כלל כדתנן לעיל אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי וכו'. ואין נהנין מהם בטובה. פרש"י ז"ל בשכר, וכן פירש ר"ח ז"ל. אבל רת"ם ז"ל פירש שמחזיק להם טובת חינם, אבל ליתן להם כלום אסור, כאותה ששנינו במסכת עדיות [פ"ה מ"א] גבי פירות שביעית, אין נהנין מהן (שלא) [אלא] בטובה, שפירושו טובת דברים, אבל דמים אסור דסחורה היא.
היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובה ושלא בטובה. דכיון שיש חלק לאחרים בהדי כומרים, מותר ליהנות מהן אפילו בשכר. ואע"פ שנותנין לכומרים חלקים אפילו הכי שרי, שהכומרים אין עושין מהן צורכי ע"ז, אלא הנאתן עצמן שאני. וראיה מן התוספתא [ריש פ"ז] וכן בירושלמי [ה"ג], חלילין של ע"ז אסור לספוד בהם, ואם היו מעלין שכר למדינה, אע"פ שהן עשויין לע"ז, מותר לספוד בהן. חנויות של ע"ז אסור לשכור מהן, ואם היו מעלות שכר למדינה, אע"פ שהן עשויין לצורך ע"ז, מותר לשכור מהן. גבאי של ע"ז אסור ליתן לו, ואם היה מעלה שכר למדינה, אע"פ שהוא גובה לשם ע"ז, מותר ליתן לו. מתניתה אמרה כן, היה שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה. ולפי מה שאמר אביי בטובת אחרים ושלא בטובת כומרים, נראה שגבאי של ע"ז אסור ליתן לו, אלא אם כן גובה לשם מדינה, דהתם שרי, ואע"פ שהן נותנין חלקם לע"ז, דהויא לה טובת אחרים.
מתניתין ע"ז של נכרי אסורה מיד פירוש אע"פ שלא עבדה הגוי עדיין אסורה, שנאמר [דברים ז'] פסילי אלהיהם תשרפון באש, כלומר משפסלו נעשה אלוה ואסור. ושל ישראל עד שתעבד, שנאמר [שם כ"ז] ושם בסתר, כלומר עד שיעשה לה דברים שבסתר דהיינו עבודה.
גמרא אפילו בטובת כומרים שפיר דמי. וא"ת והיאך מותר לקחת מהן, והלא ביריד אסור משום מכס של ע"ז, וי"ל התם רווחא הוא גרידתא, ומהנה אסור. אבל הכא כיון דשקל פירי, לאו מהנה הוא.
<h2>דף נב:</h2>
נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו, פירוש אע"פ שאין זה עובד ע"ז של זה, כגון זה לפעור וזה למרקוליס, אעפ"כ יכול לבטלה. ואמרינן בגמרא שע"ז של ישראל אין גוי יכול לבטלה, ואע"פ שיש לגוי בה שותפות, דישראל אדעתא דנפשיה קא פלח, וכי קא מבטל אדעתא דנפשיה קא מבטל, אבל דישראל לא מצי מבטל, דע"ז של ישראל אינה בטלה עולמית. ויש לדעת משמשי ע"ז דישראל אם יש להם ביטול אם לאו, אי גמרינן משמשי ע"ז דישראל ממשמשי ע"ז דגוי, ומה התם יש להם ביטול הני נמי יש להם ביטול, או דילמא מע"ז גופה גמרינן איסורא דמשמשין, מה התם אין להם ביטול עולמית, אף משמשיה נמי אין להם ביטול עולמית. ומדברי הראב"ד ז"ל היה נראה דאין להם ביטול עולמית.
<h2>דף נג.</h2>
(גמרא) [מתניתין] פחסה. פירוש שהכה בקורנס על פניה ובלבל צורתה. גררה. לשון סחב והשלך. אינה בטלה, דלפום שעתא רתח עלה, והדר פלח לה, שנאמר [ישעי' ח'] והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה, כלומר מקלל ע"ז שלו ומבזה אותה, ופנה למעלה, לבו לשמים, והדר כתיב, ואל ארץ יביט, כלומר חוזר ומדבק בע"ז שלו.
מכרה או משכנה רבי אומר ביטל. וא"ת היכי קאמר רבי הכא דביטל היכא שמישכנה, ובברייתא קתני לוה עליה אינה בטילה, ועל כרחין רבי היא, דלרבנן מאי איריא לוה, אפילו מכרה נמי לא בטלה, י"ל דמשכנה דקאמר הכא, כגון שמשכנה עד זמן ידוע, ואמר לגוי אם לא נתתי לך עד יום פלוני תהא שלך, והגיע הזמן, דכיון דזילא באפיה כולי האי, מסתמא מבטל לה. כך תירץ הראב"ד ז"ל. עוד כתב הראב"ד ז"ל נראה לי דוקא ע"ז אינה בטלה במכירתה לישראל וכל שכן לגוי, אבל כלי תשמישה ונוייה בטלין במכירתן בין לגוי בין לישראל, דגבי ע"ז דין הוא שלא תהיה בטלה במכירתן, דמימר אמר אי זבנה גוי פלח לה, ואי זבנה ישראל איידי דדמיה יקרים מזבין לה לגוי. ומשום הכי לא גמר ומבטל לה. אבל כלי תשמישיה ונוייה מאי מעלה אית להו, ובמאי מינכרי ללוקח דמשל ע"ז הוא. וכיון דהכי הוא לא יש[מור] להו ומשתמש בהו ומתבר להו ועביד בהו כל צרכיה, ומאן דמזבין להו אדעתא דהכי מזבין להו. ועוד תניא בתוספתא [פ"ז ה"ו], כלים המשתמשים בהם בגופה אסורים, שלא בגופה מותרים. ואף כלים המשתמשין בהם בגופה, גנבום כומרים ומכרום, הרי אלו מותרים. ועוד תניא אף כלים שגופו לבוש בהם, גנבום כומרים ומכרום מותרים.
<h2>דף נג:</h2>
מתניתין ע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת, הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם בטלוה. בימסיות של מלכים הרי אלו מותרים. פירוש אבני גזית מתוקנים, וכשהמלך עובר בדרך מושיבים שם ע"ז. מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברין. כלומר מפני שצריך להעמידם בשעה שהמלכים עוברין. ומקשה בגמרא ומשום הכי מותרים בתמיה, ומתרץ הכי קאמר, מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברין, ומלכים מניחין דרך זו והולכין בדרך אחרת, וכיון שכל עצמן לא נעשו אלא בשביל המלכים, והם מניחים אותם, כשרואים הכומרים זה שאין המלך חושש עליה, מבטלין אותן בימוסיות. אמרינן בגמרא היכי דמי בימוס והיכי דמי מזבח. אמר רב יעקב בר אידי אמר רבי [יוחנן] בימוס, אבן אחת. מזבח, אבנים הרבה. ותו אמרינן בימוס שנפגם מותר מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו. ומפרש בתוספתא [פ"ו ה"ג] דבעינן פגימת רובו, דתניא בימוס שנפגם רובו מותר מזבח שנפגם רובו אסור עד שינתץ, פירוש עד שיהרוס רוב בניינו. — והטעם לפי שהוא בניין של אבנים הרבה, אע"פ שנפגמו רוב האבנים במקומן, כיון דרוב בניינו קיים לא זילא באפיה ושביק ליה. אבל אבן אחת, כיון שנפגם רובה, שביק לה ומייתי אחרינא. וכתב הראב"ד ז"ל ונראה בעיני כי הוא הטעם לבית שבנאו להעמיד בו ע"ז, שאם נפל רובו בטל. אבל בית ואבן שחצבן מתחילה להשתחוות להן, למאן דאמר אין עובדין לשברים, אפילו לא נפל אלא משהו מותרים, דכיון שנפגם כל שהוא זילא ביה מילתא למפלחיה. וכי בעינן נפילת רובו בבית ובבימוס ומזבח הני מילי שנפל מאיליו, אבל היכא דפגמו איהו אפילו במשהו בטלין, דמ"מ הא זילי באפיה ובטלינהו.
<h2>דף נה.</h2>
מתניתין לוקחין גת בעוטה. פירוש שבעטה ודרכה הגוי, אע"פ שהוא נוטל ענבים בידו מתוך היין ונותן לתוך התפוח. פירוש כל דבר גבוה קרי תפוח, כאותה ששנינו [תמיד פ"ב מ"ב] תפוח היה באמצע המזבח, והוא הכרי שעושים באמצע הגת מן הענבים הדרוכות. ובתוספתא [פ"ח ה"ב] הוא אומר ישראל העושה עם הגוי בגת, וגוי העושה עם ישראל, הרי הוא מעלה את הלחם לגבי התפוח ומוריד מעל גבי תפוח, אע"פ שהיין זב על גבי ידו מותר, שאין דרכן מנסכין כן. אינו נעשה יין נסך, כלומר אין לו תורת יין, כדי לנסכו ולגזור עליו שום גזירת יינם, עד שירד לבור.
ירד לבור מה שבבור אסור. יש מפרשים אם ירד הגוי בבור ונגע ביין, אסר היין שבבור לבד, והשאר מותר אפילו נגע בו הגוי. ואיצטריך לאשמועינן דאע"פ שירד היין לבור והתחיל לימשך אינו נאסר במגע גוי מה שבגת, והוא מותר אף בשתייה. ורשב"ם ז"ל פירש ירד לבור מה שבבור אסור, דלא מיירי כלל במגע גוי בבור, אלא כשדורך הענבים יורד ונמשך היין לבור מכחו, וכחו של גוי בכונה הוא דגזור ביה רבנן, כדאמרינן לקמן בפ"ב [ע"ב ע"ב] כחו של גוי בכונה. ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן, אבל אותו שבגת אינו נאסר מטעם כחו, כיון דלא נפיק לבראי, ואינו עדיין יין. ואינו חולק רשב"ם ז"ל על מה שפירשנו. והשאר מותר. אף בשתיה, שאינו נאסר לא במגע גוי, ולא בנצוק. וכן משמע לשון לוקחין דבשתיה שרי.
דורכין עם הנכרי בגת. אליבא דמשנה ראשונה מתניא הא, ומשום משתכר באיסורי הנאה ליכא, דהא סבר דשרי כל זמן שלא ירד לבור. ומשום גורם טומאה ליכא, שמשעה שדרך בה הגוי מעט נטמאו, שהרי הוכשרו באותו משקה שהוציא הגוי מהם. ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא, שהגוי לא נצטוה לאכול חוליו בטהרה. ודוקא בסוף דריכה או באמצע דריכה הוא שדורכין, אבל בתחילת דריכה אסור, דהא גרים להו ישראל טומאה, דהא מקמי דריכה ודאי לא נטמאו. והא דקיימא לן [ל"ט ע"ב] הבוצר לגת הוכשרו, דוקא היכא דנפיק מינייהו משקה איתכשרו. וכל היכא דלא איתכשרו ודאי לא אמרינן דנטמאו. ולהכי אסור לדרוך עם הנכרי בתחלת דריכה. וכן משמע בירושלמי [ה"ט], דקאמר דורכין עם הנכרי בגת, הדא דתימא שהלכו עליהם דרוכות שתי וערב, אבל לא הלכו עליהם דרוכות שתי וערב לא. אבל לא בוצרין עמו מפני שנותנו בגת טמאה, וגורם טומאה לחולין שבארץ ישראל.
<h2>דף נה:</h2>
וישראל העושה פירותיו בטומאה אין דורכין עמו. שהרי נצטוה שלא לעשות חוליו בטומאה, וכיון שהוא עושה עובר עבירה הוא, ואסור לסייע ידי עוברי עבירה. אבל מוליכין עמו חביות ריקניות, דאין כאן עבירה. לא לשין ולא עורכין עמו. שכל מעשה עיסה זו בעבירה.
לפלטר. פרש"י ז"ל לפלטר שאופה את הפת. וקשה דהוה ליה למימר (אין) [אבל] מוליכין עמו פת לתנור. ועוד שבכל התלמוד רוצה לומר פלטר אותו שמוכר את הפת, והוא נחתום קטן שקונה מנחתום גדול, שקונה ככרות הרבה ביחד, למכרן על יד על יד. ודוקא לפלטר מוליכין עמו שהיא מלאכה אחרת. ומלאכת העבירה כבר נגמרה. אבל הולכה לתנור אסור דהויא לה סוף לישה ועריכה.
גמרא אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. פרש"י ז"ל כך הוא, מיד שיצא היין מתחת הענבים ונמשך לצד אחד בגת שהוא מדרון, קרוי יין ונעשה יין נסך ואפילו מה שלא נמשך עדיין מן הענבים הכל יין נסך, אם נגע בו הגוי. והוינן בה אינו עושה יין עד שירד לבור, ואע"פ שהגוי דרכה, ונמשך היין בגת מצד אל צד, כיון שלא ירד לבור מותר. ומתרץ התם בגת פקוקה ומלאה. פרש"י ז"ל פקוקה שלא יוכל לירד לבור, ומלאה כדי שלא ימשך היין בגת עצמה, שבמקום שנדרך היין שם עומד. ומאי דאמרינן אע"פ שנותן לתוך התפוח לא קשיא ליה לרב הונא, דכיון דגת מלאה ממש היא, עד שפתה, כשנוטל מקצת הענבים ונותנן לתפוח, עדיין היין תחת האשכולות הוא, ואינו נמשך משם. אבל אם היה נוטל כל הענבים ועושה מהם תפוח, ונשאר היין לבדו בגת, או שהיה יין הרבה על גבי ענבים מועטים, והיין צף עליהן, אין לך המשכה גדולה מזו, והכל אסור. זו היא שיטת רש"י ז"ל ויפה פירש ויפה למד דרך השמועה.
<h2>דף נז.</h2>
ההוא גוי דהוה סליק בדיקלא. ברוב הספרים. ומתוך פרש"י ז"ל משמע דגרסינן נגע ברישא דלוליבא שלא בכוונה. ומשמע דכחו של גוי שלא בכוונה כמו נוגע בקנה אסור בשתיה. וקשה היכי קא סלקא דעתיה דרב כהנא ורב אסי, דרב יאסור בהנאה מגע גוי שלא בכוונה על ידי דבר אחר, ומי עדיף ממדדו בקנה דתני במתני' ימכר. ועוד קשה מדאמרינן לקמן נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה והכשירו, ומוקמי לה התם בדאזיל מיניה, פירוש שנוגע בחבית לעולם עד שנופלת בבור, אלמא משמע בהדיא היכא שנגע הגוי בחמתו שלא בכוונה על ידי דבר אחר שרי אף בשתיה. אם כן היכי קא סלקא דעתייהו דרב כהנא ורב אסי, דרב היה אוסר אף בהנאה. על כן נראה לרבנו תם ז"ל כגירסת רבנו חננאל ז"ל ובעל הלכות גדולות והרב האלפסי ז"ל שאינם גורסין ברישא דלוליבא, אלא נגע בחמרא שלא בכוונה, כדתנן נפל לבור ועלה ימכר, וזהו מה שהקשו לו רב כהנא ורב אסי תינוק בן יומו דהיא נגיעה ממש בגופו, אבל ודאי אם נגע ברישא דלוליבא שלא בכונה היה מותר אפילו בשתיה, כיון שאינו מתכוין כלל ליגע ביין. וא"ת והיאך אנחנו אומרים שאם נגע ברישא דלוליבא שהוא מותר אף בשתיה, והא תנן מדדו בקנה ימכר, והא התם דאיכא נגיעה על ידי דבר אחר, וקתני ימכר, שהוא אסור בשתיה. י"ל דשאני התם דאיכא כוונת מגע יין למדוד, אבל היכא דליכא כוונת מגע כלל, שרי אפילו בשתיה. וכך אמר רבנו תם ז"ל בתשובה. וכתב שכך היא שמועת הקדמונים ועל דא הוה סמיך. מיהו מגע גוי בגופו אפילו שלא בכוונת מגע כלל אסור בשתיה, דהיינו נפל לבור ועלה. ואי קשיא לך מאי דאקשי לקמן גבי עובדא דרבי יוחנן בן ארזא, והא קא נגע בנטלא, והוה ליה מגע [גוי] שלא בכוונה ואסור, אלמא מגע גוי בנטלא אפילו שלא בכוונת יין אסור בשתיה. י"ל דההיא נמי שלא בכוונת יין וניסוך הואי, אבל מ"מ כוונת מגע איכא, הא היכא דליכא כוונת מגע כלל, לא גזור רבנן, ומותר אף בשתיה. וטעמא דמילתא, דכיון דאיכא כוונת מגע וכוונת יין, איכא למגזר בה, משום דאיכא דחזי ליה וסבר דבכוונה הוא, ונפיק מיניה חורבא. אבל שלא בכוונת מגע, מעשיו ניכרין, וליכא למגזר כלל.
הלוקח עבדים ערלים מן הגוים. ומן הגוים לאו דוקא, דאפילו לקחו מישראל הוי כהאי גוונא. שמלו ולא טבלו, דקיימא לן ביבמות [מ"ו ע"א] אינו גר עד שימול ויטבול. וכן בני השפחות, אע"פ שנולדו בבית ישראל, ולא גדלו בין הגוים, בעי טבילה ומילה, ומיירי בשלא טבלה אמם מתחלה, אבל אם טבלה אמם מתחלה, הם אינם צריכין טבילה. ואיפליגו רבוותא בהא מילתא, איכא מאן דפסק כרב, דקיימא לן כוותיה באיסורי. ואיכא מאן דפסק כשמואל, מדקא מפרש ר' יהושע בן לוי למילתיה, אלמא כוותיה סבירא ליה, וקיימא לן דהלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום.
<h2>דף נז:</h2>
כתבו רבינו שמואל ז"ל ורבינו יצחק בר נתן בשם רש"י ז"ל, שכן מצאו בתשובת הגאונים ז"ל, כי בזמן הזה אין איסור הנאת יין במגע גוי, דכל גוים של עכשיו אין רגילין לנסך לע"ז, וחשובין כאותם שאין יודעין בטיב ע"ז ומשמשיה, והוו להו כתינוק בן יומו שאינו עושה יין נסך, ואסור בשתיה ולא בהנאה כדקאמר רב, ואינו נראה דהא תינוק בן יומו שאינו עושה יין נסך ליאסר בהנאה לרב, היינו משום שאינו מתכוין ליגע, דאי מטעם דאין יודע בטיב ע"ז ומשמשיה דמפרש בברייתא, היה לו להתיר אף בשתיה, אלא לא שרי בהנאה אלא מטעם שאין מתכוין ליגע, ומדמה ליה לנגע בחמרא שלא בכוונה, הילכך גוים בזמן הזה דמתכווני ליגע יאסרו אף בהנאה. ושלחו החכמים ז"ל לרבינו יעקב ז"ל, תא חזי דמינך ומאבוך ומאחוך משתרי מגע גוים ביין אפילו בשתיה, שהרי רבינו שמואל ורבינו שלמה ז"ל פסקו דגוים של עכשיו אינם יודעים בטיב ע"ז ומשמשיה, והוו להו כתינוק בן יומו, ואתה פוסק כשמואל דשרי מגע גוי תינוק בן יומו אפילו בשתיה. והשיב להם רבינו תם ז"ל כי מעולם לא עלה על לבו, דודאי קיימא לן כרב לגבי שמואל, וגוים בזמן הזה כתינוק בן יומו לרב, ואע"ג דלא דמו כל כך שהרי מתכוונים למגע, מ"מ לא קיימא לן כשמואל אלא כרב. ור' יהושע בן לוי לא קאי לפרושי מילתיה דשמואל, אלא על מילתא אחריתי בפרק החולץ [מ"ח ע"ב], גבי לוקח עבדים מן הגוים, והוצרך ר' יהושע בן לוי לפרש, עד כמה הוא שקוע שם ע"ז מפיהם, ואמר שמגלגל עמהם עד י"ב חודש, והתלמוד קבעה בכאן לפרושי מילתיה דשמואל. ואפילו למאן דשרי מגע גוי ביינו של ישראל בהנאה, מודה בסתם יינם שאסור בהנאה, דהא גזרו על סתם יינם משום בנותיהן, וזה הטעם שייך אף עכשיו, וכיון שהוא אסור בשתיה, מהאי טעמא יאסר אף בהנאה.
הקשה ה"ר אלחנן ז"ל, לר"ח ז"ל שפסק כשמואל, הואיל וקאי ר' יהושע בן לוי כוותיה, דאמר עד שישתקע שם ע"ז מפיהם, אם כן גרים היאך נוגעים אחר שטבלו ומלו מיד, ואע"פ שלא נשתקע שם ע"ז מפיהם. י"ל שאני גרים דכיון שטובלים מרצונם נשתקע שם ע"ז מפיהם מיד, אבל עבדים דבעל כרחם, מצריך שמואל י"ב חודש. וא"ת והא עבדים נמי אין נימולים בעל כרחם, לשמואל דאית ליה בפרק החולץ, כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו, כך אי אתה מל עבד בעל כרחו. י"ל מ"מ אינו מתגייר בלב שלם, כי מ"מ אימת רבו עליו.
שקליה האיך בריתחיה שדייה בדנא שרייה [רבא] לזבוניה לגוים. פרש"י ז"ל ואפילו דמי ההוא דנגע ביה גוי, שרא רבא לזבוניה לגוים. ומשמע דטעמיה דרבא, משום דסבר מגע גוי שלא בכוונת ניסוך מותר בהנאה, כדתניא כדתני מדדו בין ביד בין ברגל ימכר. ואיתותב מדתניא אגר דמים וכו'.
<h2>דף נח.</h2>
אגר דמים. פירוש ממונה על שערי השוק. שקדח במינקת. פירוש שקדח במגופת החבית, והעלה היין במינקת לפיו, כדי לטעמו, לראות כמה הוא ראוי למוכרו. והאי תנא סבר דאפילו נגיעה בפיו אוסרת בהנאה, ואע"פ שאין (דרכן) [דרך] מנסכין כן. או שטעמו מן הכוס וכו', טעם לאו דוקא, אלא אפילו שפכו בחבית בלבד, הרי הוא אסור בהנאה. אלא אורחא דמילתא נקט, שדרך אגר דמים לטעום, והאי תנא [סבר] דאפילו סתם יינם במשהו אוסר בהנאה, דלא כרשב"ג. חרם. אנס. והוא דרכו כמו כן לילך אחר החשוב, והשמן חשוב מן היין, ולא נתכוון ליין אלא לחשוב.
תשובה לרב אלפסי ז"ל. דע שלא התירו כחו שלא בכוונה בשתיה, אלא כמעשה דר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בר נהוראי, דסבר דשיכרא הוא, אבל אי הוה ידע דחמרא הוא מיתסר בכל ענין. ויש שלא בכוונה אחרת שהתירו בשתיה, והוא נטל את החבית וזרקה לבור, דהנך ודאי שלא בכוונה נינהו. אבל מילי אחריני היכי הוו שלא בכוונה, אי משום דעסיק בעיבידתיה, כל מילי נמי נימא בעיבידתיה קא עסיק, ולא איכוון לנסך. אלא נקוט האי כללא בידך, דכל כחו ומגעו בין בכוונה בין שלא בכוונה אסור בהנאה, בר מההיא דדמיא להני תרתי דפרש"י ז"ל, ואין להתיר ואין לאסור על מה שהתירו רבותינו ז"ל ועל מה שאסרו. אבל אינך כולהו אסירי בשתיה מספיקא דדילמא איכוון לנסך עד כאן.
<h2>דף נח:</h2>
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן יין שמזגו גוי אסור משום לך לך אמרין נזירא [לכרמא] וכו', פירוש כגון שהיה בכוס יין, והריק הגוי המים לתוכן. ומן הדין היה מותר, שאין שפיכת המים לתוכו כנגיעה על ידי קנה, דשאני קנה שקצתה בידו וקצתה נוגע ביין. אבל על ידי המים אינה נגיעה, שאין הטיפין מחוברין זה עם זה, וכשנגעה הטיפה האחת ביין אין קצתה בידו כמו הקנה. אלא שחכמים גזרו עליו ואסרוהו, שמא יגע ביין. ומשום ניצוק נמי אין לאוסרו, שלא הזכירו חכמים ניצוק, אלא יין ביין. אבל מים ביין, לא הזכירו בו ניצוק, א"כ אין איסור הזה אלא גזירה משום לך לך אמרין נזירא. ואומר רבינו יצחק ז"ל שאין לאסור זה היין המזוג, אלא אם נתכוון הגוי למזגו, דחיישינן שמא יטעום אותו, לראות אם הוא מזוג כראוי. אבל אם לא נתכוון למזוג, אלא להשליך לתוכו מים, כדי לבטלו מתורת יין, מותר, דאז אין לחוש שמא יגע בו. והרב ר' משה בר נחמן יצ"ו הביא ראיה לזה מן הירושלמי, דגרסינן התם ר' חייא אמר יין שמזגו גוי בחמין אסור, בצונן מותר. ותבוא עלי אם עשיתיה מימי. פירוש דרכן היה למזוג היין בחמין, ועל כן אמר שאם מזגוהו בחמין אסור, שיש לחוש שמא יגע בו. אבל אם מזגוהו בצונן, שאין דרכן בכך מותר, שאין לו על מה יגע בו. ואם בעניני המזיגה יש חילוק, כל שכן שאם נתכוון להטיל לתוכו מים ולבטלו מטעם יין, שהוא מותר. מפי מורי הרב ז"ל.
<h2>דף נט.</h2>
מהו שיוליך ענבים לגת וכו'. פירש רבינו יצחק ז"ל שזה מיירי כשהתחיל היין להמשך לתוך הבור, דאי כשלא התחיל פשיטא שהוא מותר. וקא מיבעיא ליה אם הוא אסור, דהוי כמו מזיגה, דאסרינן לעיל שמא יגע בו. או דילמא לא דמי למזגו גוי, דהתם מדקדק גוי כראוי למזגו, כיון שהוא לשתיה, אבל הכא לא. או דילמא לא שנא. אמר ליה אסור, ומסקנא דלכתחילה אסור ובדיעבד מותר. ואומר רבינו שמואל דרומרוג ז"ל שזה שאנחנו מתירין בדיעבד להוליך הגוי הענבים לגת, דוקא כשהוא זורק האשכולות ביין שהתחיל לימשך, ואין קצת האשכול בידו, דליכא נגיעה כלל. אבל אם קצת האשכול בידו וקצתו ביין, ודאי אסור אפילו בדיעבד. דהויא ליה נגיעה על ידי דבר אחר ואסור. והיתר זה למדנו אותו ממה שאומר בגמרא [ס' ע"ב], כל שבזב טמא, בגוי עושה יין נסך. וזריקה הואיל והיא טהורה בזב, בגוי אינה עושה יין נסך. וכלל זה לא בא ללמדינו אלא זריקה בלבד, אבל שאר דברים אינו כולל. שיש דברים שבזב טמא, ובגוי מגעו אינו עושה יין נסך. כגון שאם נשא הזב שום דבר נטמא, ואילו גוי שנשא נוד של יין מותר. וכמו כן קנה בחוטמו של [זב] (ונגע) [והסיט] בו את הטהור טהור, כדאמרינן ביוצא דופן [מ"ג ע"א]. ואילו בגוי פשיטא שעושה יין נסך. אלא על כרחין לא אתא אלא לגבי זריקה בלחוד, שבזב טהור ובגוי נמי אינה עושה יין נסך. ויש שהיו רוצים ללמוד מזה ולומר, כמו שאנחנו מתירין בדיעבד להוליך גוי הענבים לגת, כמו כן יש להתיר בדיעבד למזוג הגוי היין. שהרי איסור שניהם הוא משום לך לך אמרין נזירא, ומה שנתיר באחד יש להתיר בשני. וזה אינו נכון כלל, ואין לסמוך עליו כל עיקר. שהלשון ששאל גבי מזיגה הוא לשון דיעבד, דקאמר יין שמזגו ובדיעבד משמע, ואפילו הכי השיבו שהוא אסור. ואילו גבי הולכת ענבים לגת שאל לשון לכתחלה, דלשון מהו שיוליך לכתחלה משמע. ולפיכך אין לדמות לשון דיעבד ללשון לכתחלה. ועוד ראיה לסתור דבריהם, מדאמרינן בגמרא, חזינהו דהוו שתו חמרא דהוו מזגו להו גוים, אמר ליה צא והכריז על יינם משום יין נסך. ולשון חזינהו דהוו שתו בדיעבד משמע, דאפילו הכי אמר צא והכריז על יינם משום יין נסך שמע מינה בהדיא, שאין להתיר מזיגת גוים כלל, ואפילו בדיעבד. מפי רבי ז"ל.
<h2>דף נט:</h2>
אע"פ שהיין מזלף עליהם. הנכון לפרש דהכי קאמר, אע"פ שהגת מלאה יין, וכשהשליך הענבים הגוי לתוך הגת, נדלף עליהן מהיין שבגת, בעודם ביד הגוי מותר.
ומצאתי כתוב בפירושי הרב רבינו יצחק ז"ל הידוע קראקושא ששמע בשם מורי הרב ז"ל, ששמע מפי רבותיו, כי הוצאת יד גוי מן החבית הוא השכשוך, ואין הכנסת ידו חשובה שכשוך ליאסר בהנאה, ואע"פ ששכשך בתוך החבית, שאין השכשוך נגמר עד שמוציא ידו ממנה, ולהכי אמר רב אשי נקטוה לידיה, דלא לישכשך ביה, כלומר דלא ליפוק לידיה, והוה ליה שכשוך גמור כי מפיק ליה, ומתסרא אפילו בהנאה. וסימניך וכצפעוני יפריש [משלי כ"ג].
אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל שלא לפני ע"ז שרי למישקל מיניה דמי, מאי טעמא מקלא קלייה. פירש הרב ר' משה בר נחמן ז"ל שהגוי הזה ניסך יינו של ישראל לע"ז בפירוש ולדעת ניסוך, ובא רב אשי להתיר, ולומר שמותר לישראל ליטול דמים הימנו, ואע"פ שהגוי נוטל היין לעצמו לאו דמי יין נסך קא שקיל, אלא מקלא קלייה גוי לחמריה דישראל, ודמי נזקו הוא דשקיל מיניה. דאמר ליה ישראל לגוי מה היה לך בייני שנסכת אותו לע"ז שלך, וכי האי גוונא גוי מתחייב בתשלומין מן הדין. הילכך תשלומי הנזק הם הדמים. ואע"פ שאומר לו, תן לי דמי ייני שהזקתני בו, וטול אתה היין, ועשה ממנו מה שתרצה מותר, דדמי נזק שקיל, וחמרא איסורי הנאה הוא, לישקול ולעביד ביה גוי מאי דבעי. ודוקא דנסכיה בפירוש לע"ז הוא דחייב בתשלומין, אבל בנגיעה בלבד, אסור לו ליטול ממנו דמים, ויטול הגוי היין לעצמו. מאי טעמא, כיון דלא מתסר אלא מגזרת חכמים, והגוי לא עשה בו שום היזק, אינו מתחייב בתשלומין מן הדין. דאמר ליה מאי עבדי לך, אם אתם גזרתם על עצמכם שלא לשתות ממגע שלנו, אני לא עשיתי בו שום דבר של היזק כלל. וכיון שאין הגוי מתחייב בתשלומין מן הדין, כשבא ליטול היין וליתן לישראל דמיו, דמי יין הם, ולא תשלומי היזק. הלכך אסור. ועליו אמרו בגמרא כתנאי גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסור, הילכך כיון שנאסר משום נסוך ע"ז, מותר ליטול דמים, דמקלא קלייה ואקנייה לע"ז שלו. ולרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודא בן בבא דאמרי לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. כיון דמשום נסוך ע"ז אינו נאסר, משום נגיעה דגוי, אינו מתחייב בתשלומין. הילכך אסור לישראל שיטול דמיו ממנו, ויטול הגוי היין לעצמו. שאין כאן תשלומי נזק אלא דמי יין. ודווקא כשהגוי נוטל היין לעצמו, אבל כשאינו נוטל היין, אין בו שום איסור. ואי קשיא לך, גוי שנגע ביין שלנו ואסרו עלינו במגע בכוונה, למה אמרנו שאינו מתחייב בתשלומין מן הדין, מאי שנא ממטמא טהרותיו של חבירו דחייב, שהרי הגוי כמטמא הוא עלינו. י"ל התם נמי פטור הוא מן הדין, דקיימא לן היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. ולא אמרו חייב, אלא שלא יהא הולך כל אחד ואחד ומטמא טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני. בישראל במזיד קנסינן, בגוים לא קנסינן. שהרי גוים אינם בקיאים באיסורין, והוו להו שוגגין, והמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור. ועוד דאמר לך הגוי, אני לא עשיתי כלום, אתם אסרתם על עצמכם מגעי, אני איני מתחייב בתשלומין בכך. אבל ניסכו לע"ז ממש, ודאי משלם דהא מזיד הוא, ומזיד לדעת הוא, דקא אסיק עליה שמיה דע"ז, ואסריה בין לדידיה בין לאחרים דאיסור הנאה בבני נח הוא. הלכך משלם דמקלא קלייה מיניה. כך נראה לי שיטה זו. ופירוש מדוקדק ונאה הוא. וכבר כתבתי שלא נחלק ר' יהודה בן בתירא במגע גוי בכוונה דאסור משום בנותיהם, אלא במנסך ומוריק אוריקי, אי נמי במשכשך בו על ידי דבר אחר, וכיוצא בדברים שאין מגעו אסור בהנאה, בזה הוא שאמרו שאין ניסוכו לע"ז אוסרו, כמו שפרשתי במקומה למעלה. וראיה לפירושינו ודברינו מלשון הגמרא, שאמרו האי גוי דנסכיה לחמריה דישראל, ולא אמרו האי גוי דאסריה לחמריה דישראל, אי נמי האי גוי דנגע ביה בחמריה דישראל ואסריה עלויה. אלמא בניסוך ממש לע"ז הדברים אמורים. עד כאן.
והרב הגדול רבינו יונה ז"ל פירש דהאי דקאמר גוי דנסכיה לחמריה דישראל, לאו דנסכיה בפירוש לע"ז קאמר, אלא בשיכשך ביה, ואמר רב אשי דשרי למשקל דמי מההוא גוי, דדמי נזק קא שקיל, ואוקמיה למילתיה כתנאי גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסור, ור' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא מתירין אותו, מפני שני דברים וכו'. וקא מוקים רב אשי פלוגתייהו לענין זבוני לההוא [גוי] דנסכיה, וסבירא ליה כרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא דשרו. והאי דנסבי טעמא למילתייהו, מפני שאין מנסכין אלא בפני ע"ז, ומפני שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. לפי שאילו היה כאן חשש ניסוך גמור מן התורה, לא הוה שרינן ליה לזבוני אלא [ל]ההוא גוי דנסכיה. דמאי אמרת מקלא קלייה, מ"מ אי לאו דיהיב ליה היין שניסך, לא הוה יהיב ליה גוי דמי בדיניהם, ואי נמי מנפשיה קא יהיב ליה האי גוי דמי, משום דיהיב ליה איהו האי חמרא קא משלם. ואפילו בדינינו אם לא ידע הגוי שאנו אוסרין היין בנסוכו פטור, דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ובשוגג פטור. אבל לפי שאין ביין זה חשש ניסוך גמור מן התורה, מפני שני דברים, ואיסורא דרבנן הוא דאיכא, הם אמרו שאסור למוכרו לגוים, והם אמרו דשרי למשקל דמי מההוא גוי דנסכיה, כיון שאין עיקר נטילת דמים הללו אלא מחמת שהזיקו. והיינו דמוקים פלוגתייהו דהני תנאי במסכת חולין [מ"א ע"א], באדם אוסר דבר שאינו שלו, דת"ק דאסר לזבוני אפילו לההוא גוי דנסכיה, ס"ל שהוא יין נסך מן התורה, לפי שאדם אוסר דבר שאינו שלו. הלכך אפילו לזבוני לההוא גוי דנסכיה אסור, דאי לאו דיהיב ליה האי חמרא לא הוה יהיב ליה דמי כדפרישנא. ור' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא מתירים, משום דלא מתסר אלא מדרבנן, [וכיון דלא מתסר אלא מדרבנן] שקיל דמי מההוא גוי דנסכיה. והיינו דקאמר לאו כל הימך שתאסור את ייני לאונסי, למימרא דדינא אית ליה בהדי ההוא גוי דנסכיה, והכי קאמר לא כל הימך לאסור את ייני שלא אקבל דמיו ממך, עד כאן.
מקלא קלייה. כלומר כאילו נשרף היין והשליכו לאיבוד, ובדינינו הוא, דאפילו שפך היין הישראל, היה חייב הגוי לפרוע לו דמי היין. ואע"פ שבדיניהם לא היה נותן הגוי המעות, אם לא יתנו לו היין, מ"מ כיון שבדינינו הוא חייב לפרוע, אע"פ שלא יתנו לו היין, המעות ההם מותרין, שהם כאילו שפכו, ופרע לו הגוי המעות, ואינם כדמי יין נסך. ומזה היה עושה מעשה רבינו שמואל מרומרוג שאם היה נוגע לו הגוי ביין היה מוכרו לו, ולוקח ממנו המעות. מפי מורי הרב ז"ל.
כל דלהדי ברזא אסור. פירוש הקילוח היוצא תחלה דרך הברזא אסור. דכיון שנעקר ונמשך לצאת, אותו קלוח ראשון אסור.
<h2>דף ס.</h2>
איכא דאמרי דעד הברזא אסיר ואידך שרי. פרש"י ז"ל שרי ואפילו בשתיה. וא"ת והלא מתערב אותו יין דעד הברזא עם היין שהוא למטה מן הברזא, י"ל דכיון שהוא נח ושקט על שמריו אינו מתערב. וא"ת ולפחות יאסר בשתיה, למאן דאמר ניצוק חיבור. דהא חזינן [ע"ב ע"ב] בגשתא ובת גשתא דאי נקטה גוי, כל היין שבחבית אסור. י"ל דאין הכי נמי שאסור בשתיה, לפי פסק הגאונים ז"ל שפוסקים דנצוק חיבור. אבל לפי דברי חכמי צרפת ז"ל שפוסקים דנצוק אינו חיבור מותר ואפילו בשתיה. והראב"ד ז"ל הביא ראיה שזה ודאי אסור בשתיה, מדאמרינן בגמרא שדברי רב פפא הם כתנאי, דגרסינן התם חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה, ונגע טבול יום במקצתה טמאה, ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה, מהצדדין טהורה. פרש"י ז"ל מפיה טמאה, לפי שכל החבית נעשית בסיס לדבר האסור. ומשוליה נמי טמאה לפי שכל החבית נשען על שוליה. מן הצדדין טהורה, חוץ מן הקלוח הראשון, לפי שכבר היה מזומן ומעותד לצאת [דרך] הברזא, ונעקר מגוף החבית. אותו טמא והשאר מותר. וזה התנא הוא כדברי רב פפא הראשונים, שאמר כל דלהדי ברזא אסור, פירוש הקילוח הראשון, ואידך שרי. ודברי רב פפא האחרונים, שאמר דעד ברזא אסור, יש לנו לומר דשאני יין נסך שהחמירו בו, ואמרו דעד ברזא אסור. ומה שאמר ר' יהודה מפיה ומשוליה טמאה, מן הצדדין טהורה, אומר בתוספתא [פ"ג מטבול יום] ר' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה, מפיה מפני שהכל משוך תחת ידו, משוליה מפני שהכל גרוד תחת ידו, מן הצדדין תעלה באחד ומאה. פירוש משוך תחת ידו, שכל החבית נמדדת ונמשכת דרך פיה. ופירוש גרוד תחת ידו, שכל היין נשען על שוליה. ופירוש מן הצדדין תעלה באחד ומאה, לפי שהתרומה בטלה באחד ומאה. ואם יש בחבית אחד ומאה מאותו קילוח שהיה מעומד ומזומן לצאת, הרי אותו קילוח בטל אגב החבית, וטהורה. ודוקא לגבי תרומה בטל אותו קילוח, לפי שהוא מתערב ובטל באחד ומאה. אבל יין נסך שאיסורו במשהו ואינו בטל, כיון שנתערב בו אותו קילוח אסור. וכל אלו הדינים שאמר דוקא כשסתם החבית בגב ידו. אבל אם סתמה באצבעו, והכניסו לחלל החבית, הכל אסור בהנאה. וכן אם הכניס טבול יום אצבע בחלל החבית של תרומה נטמאת, לפי שהיין שתחת הברזא הוא כמו הנוגע בפי החבית, שהכל משוך תחת ידו. והיין שעל הברזא הוא כמו הנוגע בשולי החבית, שהכל גרוד תחת ידו. וכתב בעל התרומות ז"ל שאם סתם הגוי הברזא במטלית או בידו אסור. ומורי הרב ז"ל אמר שאם סתמו במטלית שהיין מותר בהנאה, דהוה ליה כמו מדדו בקנה דאמרינן ימכר. מפי רבי ז"ל.
גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר וכו'. הסכימו כל חכמי צרפת ז"ל, דדוקא מה ששפך הגוי אל הכובא אסור, ומה שנשאר בדנא מותר ואפילו בשתיה. והביאו ראיה מדאמרינן בגמרא [ע"ב ע"ב], תרגומה רב ששת בגוי המערה, ומגע גוי אסור מדרבנן, דנפיק לבראי גזרו ביה רבנן, דלא נפיק לבראי לא גזרו ביה רבנן. וחכמי צרפת ז"ל הולכים לפי סברתם דניצוק אינו חיבור. אבל כל הגאונים ז"ל הסכימו שמה שנשאר בדנא אסור בשתיה, דודאי ניצוק חיבור. והראיה שהביאו חכמי צרפת ז"ל יש לדחותה, שדברי רב (פפא) [ששת] נאמרו בגמרא כדי לדחות דברי רב הונא דאמר נצוק חיבור, דאמרינן בגמרא ת"ש המערה מחבית לבור, קילוח היורד משפת חבית ולמטה אסור, שמעת מינה ניצוק חיבור, תרגומה רב ששת בגוי המערה דאתי מכחו, אי גוי המערה אפילו דגוה נמי לתסר, כח גוי מדרבנן הוא דאסיר, וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן וכו'. אבל אנן דקיימא לן כרב הונא, דאמר נצוק חבור, נפרש הברייתא דקתני המערה מן החבית לבור, קלוח היורד משפת חבית ולמטה אסור, כפשטה בישראל המערה. והכי פירושה, ישראל המערה מחבית של היתר לבור של יין נסך, קילוח היורד משפת חבית ולמטה אסור, כיון שנתערב עם יין נסך שבבור, והשאר מותר, כיון דקטיף קטופי קודם שיגע הקילוח לבור. דודאי אם לא פסק הקילוח עד שירד לבור השאר אסור, דקיימא לן כרב הונא דאמר נצוק חיבור. מפי מורי ז"ל. וכשעירה הגוי לבדו ודאי אסור גם מה שנשאר בחבית. אבל אם ישראל מסייעו מותר, דמכח ישראל קאתי, וכן מוכח בפרק השוכר [ע"ב ע"ב], אמר להו רבא להנהו שפוכאי, כי שפכיתו חמרא לגוי, לא ליקרב לסייע בהדייכו, דילמא משתליתו ושדיתו ליה עליה, וקא אתי מכחו ואסיר. דמשמע שאם בא מכח ישראל מותר, ואע"פ שהגוי מסייעו, דמסייע אין בו ממש. ובעל התרומות ז"ל מעמידה דוקא בזה יכול וזה יכול, דכיון דישראל יכול לערות החבית לבדו, אז ודאי נאמר מסייע אין בו ממש. וכן מוכח במסכת שבת [צ"ג ע"א], אבל אם אין כל א' וא' לבדו יכול אלא על ידי סיוע חבירו, אז ודאי אסור, דמכח גוי קאתי. וכ"ש אם יכול הגוי יותר מישראל, דישראל מסייע הוא, ואין בו ממש ואסור. מפי רבי ז"ל.
ואי מצדד אצדודי אסור. פרש"י ז"ל דילמא נגעי. ורבינו יצחק בר מאיר ז"ל פירש לפי שכשמטה הכובא על צדה בשעה שהיין מקלח לתוכה אסור, דהוה ליה כנוגע בקנה, דמה לי נוגע בקנה מה לי נוגע בשולי הכובא. ובזה מצינו לשון אחר כתוב בקונ', חסירא אסיר מפני שממעך בפני הנוד ונוגע ביין והוה ליה כנוגע בקנה ואסור. אי נמי ששופך היין מראש הנוד לסופו, והוה ליה כאילו מריק מכלי אל כלי ואסור.
ורב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסירא שרי. ואע"פ שממעך בפני הנוד והוי כאילו נוגע ביין שרי דאין דרך ניסוך בכך. ומזה היה מתיר רבינו יעקב ז"ל ברזא שהיתה רפויה בחבית (ושל סתימת המגופה שהיתה רפויה בחבית) ושל סתימת המגופה שהיתה רפויה על פי החבית, ובא גוי והדקה בפנים. וכן אם בא יהודי ושם נעורת והיתה תפוסה כנגד הנקב, ומנע קצת היין מלצאת, ולא כל כך, ובא הנגר גוי והעמידו כנגד הסדק בסכין, עד שסתם הנקב, כל זה התיר מטעם שהיה מדמה כל אלו המעשים לנוד של עור, שאין דרך ניסוך בכך. כדמשמע הכא. וגם רבינו יצחק ז"ל הורה לסמוך על היתר רבינו יעקב ז"ל אם ירצו, עד כאן לשון התוס'.
אין דרך ניסוך בכך. והלכה כרב אשי. מיהו בכובא מליא מודה רב אשי דאסיר, דילמא נגע, כיון שהולך מאחרי הגוי. אבל אם הולך בצידו אע"פ שהכובא מלאה ורואהו שלא נגע בו מותר. ואם נשאה במוט בשנים נראה שהוא מותר, כיון שהיא רחוקה ממנו, ואינו יכול ליגע בה. מפי מורי הרב ז"ל.
<h2>דף ס:</h2>
אבל לפותיה אפילו בשתיה שרי, מעשה לבינה קא עביד. ומכאן נראה לרבינו יעקב ז"ל, שאם יש חבית שמטפטף דרך השולים, שיכול הגוי להדק שם נעורת בסדקין, דהוי כמו לפותיה דהכא, וכמעשה לבנתא הוא. מיהו אם היין שותת הרבה יש להזהר, כי אז נוגע הגוי ביין. ואם אין הגוי נוגע בידו אלא בסכין, כיון שאינו מתכוין רק לסתום הכלי ולא ליגע ביין, נראה דהוה ליה מגע גוי שלא בכוונה על ידי דבר אחר, כמו נגע ברישא דלוליבא לפירוש רת"ם ז"ל. והרוצה לעשות מן המובחר, יהדקינו מתחלה בחבלים, ויפסיק שתית היין, ואחר כך יוכל לתקן. בעי הדחה וניגוב. בפרק השוכר [ע"ה ע"א] מפרש מים ואפר ומים.
מתניתין נכרי שנמצא וכו' או מדדו בקנה. משום הכי שרי בהנאה לפי שאינו מתכוין אלא למלאכתו למדוד היין. ועוד שהיא נגיעה על ידי דבר אחר. וזה בלא זה אסור, כלומר אם מדדו ברגלו או בידו אע"פ שמתכוין למלאכתו אסור. אי נמי שנגע בקנה ואינו מתכוין למלאכתו אסור. היה מטפח על פי חבית רותחת. כלומר אם נגע בטפחו על הרתיחה שבחבית מותר בהנאה, שהרתיחה אינה מחוברת ליין. וה"ה נמי אם נגע טבול יום ברתיחה של חבית תרומה, היין טהור. נטל חבית וזרקה בחמתו לבור. ומקשה בגמרא למה לי בחמתו, תיפוק לי שזריקה אינה עושה יין נסך. ותירץ לא צריכא דקא אזיל מיניה. כלומר לא שזרקה בבת אחת כדקא סלקא דעתיה, דזה ודאי פשיטא שאינו עושה יין נסך, אלא שגלגלה בחמתו עד שהורידה לבור, ואין זה כזריקה, והיה לנו לאסור, אלא כיון שהיה בחמתו, זה היה מעשה והתירו.
גמרא והוא שיש לו מלוה על אותו יין. פירוש שעשה לו אותו יין אפותיקי, שאז ודאי אינו נתפס עליו כגנב. אבל אם [לא] היה לו מלוה על אותו ישראל ונמצא בצד הבור היין מותר, מפני שנתפס עליו כגנב, דאין לו באותו יין שום שעבוד.
<h2>דף סא.</h2>
מתניתין המטהר יינו של נכרי. פירוש ישראל שעשה יין של גוי בטהרה ובכשרות, ונתנו ברשות הגוי, אם הבית (המונח) [שמונח] שם היין פתח פתוח לרה"ר, והוא בעיר שיש שם גוים וישראל, היין מותר. פירש רש"י ז"ל ואע"פ שאין מפתח וחותם על היין, כיון שפתחו פתוח לרה"ר, וישראל דרים שם מותר, דכיון דטרח והכשיר יינו, מירתת דילמא עבר ישראל, ולא אתי לזיופי. בעיר שכולה גוים אסור. שאין לו ממי יירא, ויזייף, ולפיכך אסור עד שישב ומשמר. והדעת מכרעת שמה שאנחנו מתירין בישראל שדרים בעיר, דווקא שיהיו רבים ודרכן לעבור על אותו מקום, דאז מירתת דילמא חזי ליה ישראל, ויגיד עליו לרעו, אבל אין די ביהודי אחד דר שם. ודייקינן הכי מדקאמר עד שישב ומשמר, ומה צורך לישב ולשמר, והלא די כשיהיה דר בעיר, אלא שמע מינה כדקאמרינן ש"מ.
ר' שמעון בן אלעזר אומר כל רשות גוים אחת היא. אמרינן בגמרא ר' שמעון שמעיה לת"ק דקאמר בעיר שכולה גוים, ברשות אותו גוי אסור, ברשות גוי אחר מותר, דלא חיישינן לגומלין. ואתא ר"ש ואמר כל רשות גוים אחת היא, דחיישינן לגומלין, פירוש אותו גוי שאין לו מלוה על היין שהפקידוהו אצלו יש לחוש שיניח לגוי שיש לו עליו מלוה ליכנס ולזייף, לפי שגם הוא יגמול לו חסד (עם) במלוה אחרת ויניחינו ליכנס ולזייף.
המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי וכו'. פרש"י ז"ל סיפא פירושה דרישא, דמה שהתרנו ברישא בלא מפתח וחותם, דוקא כשכתב לו התקבלתי, דאז ודאי מרתת גוי ולא אתי לזיופי, כיון שהיין של ישראל. אבל אם רוצה הישראל להוציאו, ואינו מניחו עד שיתן לו מעותיו אסור, ואע"פ שכתב לו התקבלתי (דאז ודאי מירתת גוי ולא אתי לזיופי, כיון שהיין של ישראל אבל אם רוצה הישראל להוציאו, ואינו מניחו עד שיתן לו מעותיו אסור, ואע"פ שכתב לו התקבלתי), דהכי אמרינן בתוספתא, [פ"ח מ"ג] אין כתיבת התקבלתי אלא ערמה, זו היא שיטת רש"י ז"ל. ומה שהכריחו לפרש דסיפא פירושה דרישא, מפני שהוא מעמידה באין מפתח וחותם, וכיון שאין מפתח וחותם על היין, והוא של הגוי, היה לנו לאוסרו אלמלא שכתב לו התקבלתי. וקשה לרת"ם ז"ל מדאמרינן בגמרא בעיר שכולה גוים, והאיכא רוכלין שמחזירין בעיירות, וכיון שאין שם מפתח וחותם כדקאמר רש"י ז"ל, איך ידעו הרוכלין שאותו היין הוא של ישראל, דבשלמא אם היה עליו מפתח וחותם, אז היה אפשר שיכירו הרוכלין כי אותו היין של ישראל. ועוד דהא אמרינן [ס"ט ע"א], ואם הודיעו שהוא מפליג, היין אסור, ותמה ולמה הוא אסור, והא איכא עוברין ושבין, ורואין אם יזייף. ועוד היאך אמר תנא קמא או ר' שמעון בן אלעזר, ברשות אותו הגוי אסור, ברשות גוי אחר מותר, והלא יש לנו לחוש שהנפקד עצמו ינסכנו, שאין לנו לומר שהנפקד ירא מן המוכר, פן יעליל עליו, כי מה חושש המוכר אם ינסכנו הנפקד. ועוד כיון דרישא מיירי בהתקבלתי לפרש"י ז"ל כדקתני סיפא, היה לפרש כן ברישא. ועוד כיון דמיירי כשכתב לו התקבלתי, אם כן הוי יינו של ישראל, ומה הפרש יש אם הוא בביתו של מוכר או בביתו של נפקד, כמו שזה ירא, כן זה ירא. על כן נראה לרת"ם ז"ל לפרש, דודאי רישא מיירי בלא התקבלתי, ובמפתח וחותם דוקא, והכי קאמר בעיר שיש בה גוים וישראל מותר, כיון דאיכא מפתח וחותם, דגוי לא טרח ומזייף משום דמרתת. אבל בעיר שכולה גוים אסור, דטרח ומזייף, ואינו חושש מן המפתח וחותם, כיון שאין שם ישראל, ולפיכך אסור עד שישב ומשמר, דהכי אמרינן בגמרא יין של ישראל ברשות גוי ומפתח וחותם ביד ישראל מותר, ויינו של גוי ברשות גוי אע"פ שמפתח וחותם ביד ישראל אסור. וסיפא דקתני והגוי כותב לו התקבלתי מותר, אפילו בעיר שכולה גוים מותר, כיון שהיין הוא של ישראל, ומפתח וחותם בידו, כדאמרינן בגמרא, יין של ישראל ברשות גוי ומפתח וחותם ביד ישראל מותר. וקשה על רת"ם מה שאמרו במסכת חולין [ג' ע"א], שחיטת הכותי נבלה, ואם [עומד] עליו שומר מותר, ואמר שאין צריך להיות יושב ומשמר, אלא אם יוצא ונכנס מותר, דתניא אין השומר צריך להיות יושב ומשמר, ואם יוצא ונכנס מותר. ואם כדברי רת"ם ז"ל שפירש שזה מיירי במפתח וחותם, מה סיוע הביא מזו (הברייתא) [המשנה] דהכא דין שדי ביוצא ונכנס כיון דאיכא מפתח וחותם, אבל התם דליכא מפתח וחותם אין די ביוצא ונכנס. דבשלמא לרש"י ז"ל שפירש דמיירי בלא מפתח וחותם ניחא, אלא לרת"ם ז"ל קשיא. ויש לתרץ דודאי במפתח וחותם מיירי, ואפילו הכי צריך שמירה, שאין די במפתח וחותם לבדו, אלא בעי שמירה, שבכל מקום שהצריכו חכמים שמירה די ביוצא ונכנס, ואפילו בדאיכא מפתח וחותם. התם נמי כשהצריכו שמירה די ביוצא ונכנס. וזה הפירוש נראה למורי הרב ז"ל דחוק, שהרי במשנה לא פירש דמיירי במפתח וחותם, ובגמרא לא שאל במה דברים אמורים במפתח וחותם. על כן נראה למורי ז"ל להעמיד פירוש רש"י ז"ל דודאי בלא מפתח וחותם מיירי ובלא התקבלתי, ודוקא שיהא פתחו פתוח לרה"ר, דמירתת ולא אתי לזיופי. ומה שהקשה על רש"י ז"ל מדאמרינן בגמרא, והא איכא רוכלין המחזירין בעיירות וכו' כדכתבינן, היא גופה קשיא לרת"ם ז"ל, דכיון דמפתח וחותם לא מהני, אלא צריך שמירה, מה תועלת יש ברוכלין שעוברין פעם אחת, ומה שמירה שייך בהו. ויש לתרצה לדעת רש"י ז"ל, דכיון שטרח הגוי ועשה יינו בכשרות, אע"ג דליכא חותם, כיון שיש ישראל דר שם, קסבר השתא אתי השתא אתי, ומירתת ולא מזייף. וזה הטעם כמו כן שייך לומר גבי רוכלין, דגוי כיון שטרח אירתותי מרתת מהרוכל ולא מזייף. ומה שהקשה עוד מואם הודיעו שהוא מפליג אסור, ולמה אסור, והא איכא עוברין ושבין ואירתותי מירתת. ההיא לא קשיא, דשאני התם דאיכא חשש נגיעה, דכיון שהחבית פתוחה והוא מוליכה על כתפו, בנקלה יכול לנגוע בה, והעוברים לא יוכלו להכיר, ומשום הכי אסור. אבל הכא שהוא בבית ופתוח לרה"ר, וישראל דרים באותה העיר, אירתותי מירתת ולא נגע. ומה שהקשה עוד מדאמרינן לקמן, ברשות גוי זה אסור ברשות גוי אחר מותר, ולמה מותר דמכל מקום חיישינן דילמא גוי אחר נמי מזייף. ההיא לא קשיא ולא מידי, דשאני גוי [אחר] דמירתת, לפי שאינו שלו, וגם הגוים תופסים אותו כגנב. כך נראה למורי הרב הגדול זצ"ל לתרץ פירוש רש"י ז"ל, ולהעמיד המשנה כפשטה בלא מפתח וחותם ובלא התקבלתי, ודוקא בדאיכא פתח פתוח לרה"ר דמירתת ולא אתי לזיופי.
גמרא אחד הלוקח ואחד השוכר וכו' והוא שמפתח וחותם. יש אומרים שמזו הברייתא ראיה לרת"ם ז"ל, דמוקים לה במפתח וחותם, ואפילו ישראל דר שם. ונראה למורי ז"ל שזו הברייתא מיירי בחצר שאינו פתוח לרה"ר דלא מירתת, כיון שאין רואין אותו עוברי דרכים, אבל במקום שפתוח לרה"ר אין צריך מפתח וחותם. וכן נמי יש להעמיד הברייתא הסמוכה, [דקתני] יינו של גוי ברשותו כשאינו פתוח לרה"ר. מ"ר ז"ל.
<h2>דף סא:</h2>
ההיא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי. אומר רבינו יצחק ז"ל דדוקא נקט כרכא, שהיה היין מונח ברחוב, וגם היה שם יין של גוי, ולא היה נתפס על הביאה רק על הנגיעה, ואפילו הכי חמרא שרי, כיון שנתפס כגנב על הנגיעה. אבל לקמן בפרקא בתרא [ע' ע"א] גבי ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי, דקא אמר רבא, אי מצי לאישתמוטי, חמרא אסיר, ואע"פ שהיה נתפס כגנב על הנגיעה, דהיינו בבית, דכיון שיש לו רשות ליכנס בבית, אינו ירא ומנסך, אבל אם נתפס כגנב על הביאה, חמרא שרי. והיינו דקאמר רבא אי מצי לאישתמוטי, כלומר אי מצי לאישתמוטי על הביאה. אבל ברחוב הוא ירא פן יראהו ישראל, ואפילו הכי יש לחוש לנגיעה, אבל אם נתפס כגנב שרי. מפי מורי הרב ז"ל.
כתב רש"י ז"ל, מסקנא דמילתא מגע גוי ביין בכוונה שיתכוין ליגע, שכשך אע"פ שלא ניסך אסור בהנאה, ממתניתין דאגר-דמים גוי, משום לך לך אמרין נזירא שלא בכוונה, שלא הכיר בו שהוא יין, מותר בהנאה ממתניתין דחרם גוי. וכן אם נפל לבור נמי שלא בכוונה הוא ומותר בהנאה ממתניתין. וכן אם נתכוון ליטול דבר אחר, כמו אתרוגא דרב אשי, שלא בכוונה הוא ומותר בהנאה. מגע גוי על ידי דבר אחר כגון קנה, אם אנו יודעים שנתכוון לדבר אחר, מדדו בקנה או התיז את הצרעה מותר בהנאה ממתניתין. בכוונה ולא חזינן למאי איכווין אסור בהנאה, מההוא עובדא דהוה בבירם דשרייה רב משום דשלא בכוונה הוה, הא בכוונה אסור משום לך לך. כחו של גוי בחיבורין, כגון דמוריק אורוקי הכיר בו שהוא יין אסור בהנאה, מדרבי יוחנן דאמר צא והכריז על יינם משום יין נסך משום לך, שמא יגע ולאו אדעתין. לא הכיר בו מותר אף בשתיה, מההוא עובדא דאמרי רבי יוחנן בן ארזא ור' יוסי בר נהוראי (דשרי) [דחד שרי] אפילו בשתיה, משום דגוי לא הוה ידע. ושלא בחיבורין כגון זריקה מותרת בשתיה, ואפי' נתכוון, מדרב אשי דאמר כל שבזב טהור בגוי אין עושה יין נסך. עד כאן לשון רש"י ז"ל. והאי פירושא דפירש רש"י ז"ל, ממגע גוי על ידי דבר אחר [עד] משום לך לך ליתיה. שמדדו בקנה כחו בכוונה דיין הוא, והאי דקרי ליה מגע, למאי דגריס רש"י ז"ל נגע ברישא דלוליבא, וליתיה למאי (גריס) [דלא גרסי'] ליה דמגעו על ידי דבר אחר אינו שם. ורש"י ז"ל קרא לו שם חדש אשר פי יעקב לא יקוב. אלא כחו של גוי שלא בכוונה הוא, ושרי בשתיה. והא דאמר והא נגע בנטלא לא גריס ברוב הספרים בנטלא. ומאן דגריס ליה ה"פ, והא קא נגע בה כששואב בנטלא מתוך הכובא, ומשני לא צריכא דמוריק אורוקי. הכיר בו שהוא יין אסור בשתיה ומותר בהנאה מדרבי יוחנן בן ארזא, דטעמא דאמרינן ונסכיה הא לא נסכיה אלא כחו מותר בהנאה, דהיינו גוי המערה דפרק השוכר, דההוא בגווא דמנא לא גזרו ביה רבנן. ומה שבפנים פירש רש"י לפי גירסא זו. לשון רבינו יעקב ז"ל שהגיה מבחוץ על מילתא דפירש רש"י ז"ל עד כאן.
<h2>דף סב.</h2>
מתניתין השוכר את הפועל. גוי ששכר את ישראל לעשות עמו מלאכה ביין נסך, להריקו מכלי אל כלי, או להעביר חביות ממקום למקום, וביין נסך ממש קאמר שנתנסך ודאי לע"ז, כי בסתם יינם בעיא היא בגמרא אם שכרו מותר או אסור. ומן הדין היה שכרו מותר, שלא אסרה תורה אלא דמי יין נסך דוקא, כגון גוי שמכר יין נסך, שאסור לישראל לקבל אותם מעות, אלא קנסא הוא דקנסוה רבנן, ואסרו שכרו משום חומרא דיין נסך. שכרו לעשות עמו במלאכה אחרת שכרו מותר. פי' ואע"פ שעסק עמו קצת ביין נסך, דכי קיהיב ליה אגרא, משום מלאכה אחרת קא יהיב ליה. השוכר את החמור וכו', כלומר לא מיבעיא השוכר את הפועל ששכרו אסור, לפי שהוא עושה מעשה בגופו, אלא אפילו שכר את החמור, שכרו אסור.
<h2>דף סב:</h2>
גמרא דאיסורו חמור כיין נסך ממש דאסור בהנאה. וטומאתו קלה כדאמרינן בפרק אין מעמידין [ל' ע"ב], שלש יינות הן, יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית, סתם יינם מטמא טומאת משקין ברביעית.
זיל קלינהו וקברינהו בקברי וכו'. וא"ת והא אמרינן לעיל שוחק וזורה לרוח או מטיל לים, ולמה הצריכוהו בכאן לקברן. י"ל שאם היה זורה אותן לרוח חיישינן לזבל ואסור. וא"ת והא קיימא לן כרבי יוסי, דאמר זה וזה גורם מותר. יש מתרצים שזו המימרא אינה אליבא דמסקנא דס"ל הלכה כר' יוסי, דאמר זה וזה גורם מותר. ויש מתרצים דאפילו אליבא דמסקנא אתא, ומה שהצריך לקוברן, דסבירא ליה שיש לחוש לדברי חכמים לכתחילה, שחלוקים על ר' יוסי ואומרים דאף הוא נעשה זבל. אבל כשקובר אותם בבית הקברות, לא ניחוש לזבל, דלא שקלי מבי קברי עפרא. וא"ת אפילו בבי קברי נמי יש לחוש דילמא אתי לזבולי, דקברי מותר בהנאה, כדמשמע בבי קברי דרב, דהוו שקלי מיניה עפרא לאשתא בת יומא בסנהדרין [מ"ז ע"א], י"ל דבקבר בנין הוא דקאמר דליעביד הכי שאסור בהנאה, כדמשמע התם. אבל שאר עפר שבבית הקברות, שאין המתים קבורין באותו מקום, מותר. וכן נמי וישלך את עפרה אל קבר בני העם [מלכים ב'], מיירי נמי בקבר בנין. ולכך לא היה ירא פן יקחוהו העוברים משם, ויטלוהו למקום אחר. כך תירצו בתוספות ונכון.
<h2>דף סד.</h2>
יין נסך ואביא לך אסור, משום דרוצה בקיומו. וא"ת והא אמרינן לקמן [ע"א ע"א] אומנין ישראל ששלח להם גוי חבית של יין נסך, מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. אלמא דמי יין נסך מותרים. י"ל דהכי קאמר מותר שיאמרו לו אנחנו אין אנו שותים יין נסך, אתה תתן לנו את דמיה. אבל אם ימכרו אותו אליו ודאי אסור. ועכשיו העולם מאד נכשלים, שהם לוקחים יין נסך מן הגוים, ומוכרים בחובותם. ויש מפרשים דמאי דאמרינן יין נסך ואביא לך אסור משום דרוצה בקיומו, דווקא כשאין לו לגוי דברים אחרים לנגשו בהן ולפרוע מהן חובו, דאז ודאי עיקר הבטחתו היא על אותו יין, ורוצה בקיומו. אבל אם יש לו שאר דברים ליפרע מהן מותר, דלא איכפת ליה בקיומו. ואומר רבינו יצחק ז"ל שאם יש לו ערב בחובו מותר, דלא איכפת ליה נמי בקיומו, דסמכא דעתיה בערב. מכר ע"ז והביא לו מותר. דכיון שמכרה ביטלה והיא מותרת, דמיה לא כל שכן. אבל דמי ע"ז ביד ישראל אסור, דישראל אינו מבטל ע"ז, דמאן דפלח לה מבטל לה.
ישראל אין לו לסייע לנכרי, להעביר חבית של יין נסך ממקום למקום, ואפילו בחינם. לפי שהגוי מחזיק לו טובה. והכי משמע בתוספתא [פ"ח מ"ד], השוכר את הפועל, ולעתותי ערב אמר לו, העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, אע"פ שאין ראוי לישראל לעשות, שכרו מותר. ונראה שאם נתן לו שכר על אותה העברה אסור. מפי מורי ז"ל.
<h2>דף סה.</h2>
העבר לי מאה חביות במאה פרוטות אסור. וא"ת והא (אמריתו) [אמרינן] ולעיתותי ערב אמר לו העבר לי חבית של יין נסך שכרו מותר, ואע"פ ששכר האיסור מעורב בכל מותר. י"ל בדאמר לעיתותי ערב משמע שלא יהא אותה חבית של יין נסך מן השכר, והאי דאיצטריך למימר מותר, דסלקא דעתין דאסור, משום דטפי ליה בשכרו פרוטה, ומעורב דמי יין נסך בשכרו, קמ"ל דשרי כך. וא"ת מאה חביות במאה פרוטות, ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן, אמאי שכרו אסור, וישליך פרוטה אחת לים המלח, דמי אותה חבית, והשאר מותר. י"ל כיון ששכרו על הכל בכלל, אינו יכול לשער כמה הוא שכר אותה חבית לבדה, שאם היה אומר לגוי על מנת שלא אעביר (אך) [לך] אותה חבית של יין נסך, אפשר שלא היה שוכרו הגוי על הצ"ט חביות בחצי פרוטה. וכיון דלא מסיימי, שמא על אותה חבית נתן לו כל השכר, ולפיכך שכרו אסור. חבית חבית בפרוטה מותר, דראשון ראשון קנה.
<h2>דף סה:</h2>
מתניתין יין נסך וכו'. גרוגרות פירוש תאנים יבשים. ואם היו מבוקעות אסורות. אומר בירושלמי שזה מיירי בענבים המחוברים באשכול, אבל אם נתפרדו מן האשכול וניטל העוקץ, דיינינן להו כמבוקעות, מפני הנקב שנשאר בזנבות. גמרא מעשה לסתור בתמיה, שהוא הביא ראיה ממעשה שסותר את דבריו, דקתני אם יש בהם בנותן טעם אסורות, והדר תני מעשה דגרוגרות והתירום. למפייה ולזבוניה לגוים שלא בפני ישראל. שמעינן מהכא דפת של גוים אסור, מדקא שרי רבא למפייה ולזבוניה לגוים, ולא חשש שמא יקנה אותו ישראל מהם ש"מ. וא"ת למאי דפרישית בפרק ר' ישמעאל, דפת של גוים ופת של ישראל מותרת בתערובת טעם, דלא חמירא מדמאי דמותר בתערובת, כדאיתא בפרק קמא דחולין, א"כ ניחוש שמא יאכל ישראל עם אותו גוי בקערה אחת, ולטעם הפת אין לחוש שהוא בטל בתערובת, אבל מ"מ ניחוש לטעם היין נסך. י"ל כיון דלא שכיחא הא מילתא אין לחוש, ולא גזרינן בכי הא. שלא בפני ישראל, דאי חזי ישראל דישראל חבריה זבין ליה לגוי, הדר וזבין ליה איהו מיניה, דקסבר פת של היתר היא שישראל אפאה. צירייהו. סדקים שבחיטים.
<h2>דף סו.</h2>
חמרא עתיקא. טעמו ניכר בענבים. חלא דחמרא וחלא דשיכרא. חד דאיסור וחד דהיתר. חמירא דחיטי וחמירא דשערי. חד דחולין וחד דתרומה. ונפלו זה לתוך זה. וכל מין במינו במשהו. חלא שנפל לגו חמרא. חלא דאיסור לגו חמרא דהיתר דברי הכל בנותן טעם, דכי נפל לגוה לא הוה דמי ליה לא בריחא ולא בטעמא, ואין היין מבטל ריח החומץ עד שנתערב לתוכו, ולא החומץ ריח היין משום רובא דחמרא. אבל חמרא לגו חלא משעה שהגיע לאויר הכלי נהפך היין מריחו לריח החומץ, וקודם שנתערבו היו שוין בריחן.
<h2>דף סו:</h2>
בת תיהא. פירש רש"י ז"ל נקב שנוקבין במגופת החבית, להריח משם את היין, ולבדקו אם יכול להתקיים, להריח הגוי ביין של ישראל שפיר דמי. וקשה על רש"י ז"ל, דאם כן הוה ליה למימר תיהא ולא בת. על כן פירש ר"ח ז"ל בת תיהא שמשימין קנה בנקב החבית, ובאותו קנה בולט כמין דד, כמו גישתא ובת גישתא, ושואף הגוי בקנה, והיין נעקר מן החבית אל אותו דד, ומריח היין אם הוא טוב, זה שפיר דמי. ובמסכת חולין כתבתי בארוכה פירוש בת תיהא, תהלה לקל.
<h2>דף סז.</h2>
לשון רש"י ז"ל לתוך גריסין רותחין, שהחומץ פוגם גריסין רותחין, ומשביח את הצונן. והרתיחן על האור אחר שנפל החומץ לתוכן, נעשה משביח ולבסוף פוגם. לא שיאמרו קדרה זו חסרה מלח וכו', כלומר אם יוכלו לתת פגם בתבשיל מחמת דבר אחר, אין תולין הפגם באיסור, ואסור. אלא איזהו טעם לפגם שמותר. כל שאינה חסרה. שום תיקון. ואינה נאכלת מפני זה. ואיסור זה פוגם טעמה. ואינה נאכלת לאו דוקא, דכיון שפגימתה פורתא, קרי לה אינה נאכלת. ואיכא דאמרי הא דריש לקיש לקולא, נותן טעם לפגם שאמרו וכו' כלומר אין תולין הפגם בדבר אחר, לומר חסרה היא מלח, ואילו היתה כתקנה לא היה איסור זה פוגמה, שהמלח היה מבטל את פגימת טעם האיסור וימתקנו, אלא כיון דטעם האיסור פוגמה עכשיו כמות שהיא, הוי פגם ומותר. כל שטעמו וממשו לוקין עליו. כלומר כל שטעמו וממשו של איסור ניכר בהיתר, ואכלו עם ההיתר, לוקין עליו. וזהו כזית בכדי אכילת פרס. ועל זה נאמר שיעור לכזית בכדי אכילת פרס הלכה למשה מסיני, שאם יש בשיעור אכילת פרס של תבשיל כזית מן האיסור לוקין עליו. אע"פ שאין כזית של איסור נאכל בבת אחת, כיון דאין שוהה באכילתו משהתחיל לאכלו עד שגמרו אלא כדי אכילת פרס מצטרפת אכילתו ולוקין עליו. אבל אם אין בכדי אכילת פרס של תבשיל כזית איסור, הואיל ושוהה באכילת כזית יותר מכדי אכילת פרס הוו להו כתרתי אכילות של שני ימים ואין לוקין דקים להו לרבנן דאכילת פרס הוי שיעור שהיית אכילה, ופרס הוא חצי ככר של עירובי תחומין, ושיערוהו חכמים ככר משלש לקב. עד כאן.
ומאי דאמרינן כל שטעמו וממשו, על כרחינו מיירי במין בשאינו מינו, דאילו במין במינו אמאי כל שטעמו וממשו לוקין עליו, והא קיימא לן דמין במינו בטל ברוב מן התורה, כדאמרינן התם [זבחים ע"ח ע"א] הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור, אי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלינו, שמע מינה תלת, ש"מ איסורין מבטלין זה את זה, וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, וש"מ מין במינו חד בתרי [בטל]. אלא ודאי על כרחין במין בשאינו מינו מיירי, ולפי' טעמו וממשו לוקין עליו. אבל טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, דכיון שאין ממשות האיסור לשם בעין, אין לוקין עליו. וקשה על זה מדאמרינן התם, העושה עיסתו מחיטין ומאורז, אם [יש] בה טעם דגן חייבת בחלה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ואע"פ שהרוב מן האורז, כיון שטעם דגן ניכר חייב מן התורה. וא"כ הכא נמי כיון שטעם האיסור ניכר, אמאי אין לוקין עליו. יש שדוחים קושיא זו, דשאני הכא שאין גוף האיסור בעין, אלא נימוח ונבלע בקדרה, אבל התם גוף הדגן קיים, ולפיכך חייבת בחלה. עוד מקשים מדאמרינן וכל משרת ענבים לא יאכל [במדבר ו'], והא התם דאין טעם האיסור בעין, ואפילו הכי עובר בלאו. ודוחים גם את זה ואומרים שזה ודאי גוף האיסור בעין הוא שם, ולפיכך לוקין עליו. עוד מקשים מדאמרינן כל הנוגע בה יקדש [ויקרא ז'], כלומר אם נגע שום דבר בחטאת יקדש להיות כמוה, והא התם דאין גוף האיסור לשם, ולא טעמו ולא ממשו, ואפילו הכי יקדש. וא"כ אמאי אמרינן הכא כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, תירץ רבינו חיים ז"ל דמאי דקאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין, מיירי כשאכל כזית ביותר מכדי אכילת פרס. וכי תימא מאי קמ"ל. י"ל דהא קמ"ל, דכיון שאין האיסור בעין, אי אפשר שיאכל מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס, ומשום הכי אין לוקין עליו. אבל הרב ר' יוסף מאורליינש ז"ל תירץ דנותן טעם לפגם. איכא למ"ד דגמרינן לה מגיעולי גוים דרחמנא אסרינהו, דכתיב [במדבר ל"א] כל דבר אשר יבוא באש וכו', דמשמע הואיל ונשתמש גוי בכלי בחמין, צריך להרתיחו כדי שיפלוט גיעול שבלע. וכיון דגמרינן ליה מדאמר קרא תעבירו באש שהוא עשה, לאו הבא מכלל עשה עשה, ואין לוקין עליו. ומשום הכי אם אכל טעם האיסור שהוא לאו הבא מכלל עשה, אין לוקין עליו. ורת"ם ז"ל השיב עליו, דכיון שהצריכה תורה להגעיל כלי הגוים, דכתיב תעבירו באש, א"כ החזירה אותו לאיסור תורה, משום חלב ודם שבלוע בו, ועובר בלאו, ויש ללקות עליו, כדאמרינן התם [בכורות ט"ו ע"ב] לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך [דברים ט"ו], וזה מיירי קודם שפדאו, אבל אחר שפדאו כתיב תזבח ואכלת בשר [שם י"ב], ודרשינן תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, הנה משמע כי לאו דאיסור גיזה אתא מעשה דתזבח ואכלת, ואפילו הכי אמרינן בהדיא שאם נהנה בצמר פסולי המוקדשין לוקין עליו, דתנן... אלא ודאי הפירוש הוא כמו שפירש רבינו חיים ז"ל.
<h2>דף סט.</h2>
אימרטוטי ממרטט. פירש"י ז"ל נמרט לחתיכות דקות, ששרץ איסורו בכעדשה כטומאתו, וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ וקשה כיון שתולה רש"י ז"ל האיסור מטעם דילמא בלע חתיכת שרץ, יסנן אותו במסננת דקה ויהיה מותר. על כן פירש רבינו שמואל ז"ל, דכל זמן שלא נמרטט אינו משביח, אבל כשנמרטט אז משביח, ולפיכך אסור. והראב"ד ז"ל פירש אימרטוטי אימרטט מלשון [ויקרא י"ג] ואיש כי ימרט ראשו, פירוש שער השרץ שזהו צמרו, נמרט מעליו והבשר לבדו נפל לתוך השכר, ועמד בו עד שנתן בו טעם, וההוא ודאי נותן טעם לשבח הוא. אבל היכא שנפל שם בעוד שצמרו עליו, אנו מסופקים אם הוא משביח או פוגם, עד כאן. ויש לנו לדעת איך אנחנו אוכלין הדבש, ואין אנו חוששין לרגלי הזבובים שבו, ואע"פ שאין בו כעדשה אפילו הכי איברים אין להם שיעור, ולעולם אסורין. אומר רבינו תם ז"ל דרגלי הזבובים עפרא בעלמא הוא, והרי [הוא] כעצם, ותנן [ידים פ"ד מ"ו] עצמות החמור טהורים.
בחלא בחמשין. דכיון דחומץ טעמו קשה, לא בעי שיתין לבטולי, דאפילו בחמשין לא יהבי ביה טעמא.
מתניתין נכרי שהיה מעביר וכו' אם היה בחזקת משתמר. מפרש בגמרא שאע"פ שהפליג ישראל מן הגוי מיל, אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר, דמירתת גוי כל שעתא השתא אתי. ואם הודיעו שמפליג. שמתרחק ממנו, וחביות סתומות היו, שיעורו בכדי שישתום ויסתום ויגוב. אם שהה כדי שינקוב הנכרי נקב במגופת החבית, ויחזור ויסתום הנקב, ותיבש הסתימה אסור. רשב"ג אומר אינו אסור אלא עד שישהה בכדי שיפתח את כל מגופת החבית, ויגוף ויעשה מגופה אחרת חדשה ותינגב ותיבש.
והלך ישראל בקפנדריא. בדרך קצרה. דלוסקי. כמין ספסל. מה שעל השלחן אסור. דמימר אמר גוי, ישראל זה זימנני לאכול ולשתות ונגע. מה שעל הדלוסקי מותר. דאינו מוכן לסעודה זו. ואם אמר לו הוי מוזג ושותה הואיל וחיזק את ידיו ברשות במקצת, סמכא דעתיה ונגע בכוליה.
גמרא. טהרותיו טהורות, ואע"פ שהחבית פתוחה, דמירתת ולא מזייף. טהרותיו טמאות. וסתמא בפתוחות מיירי, דאי בסתומות הוה ליה למימר כדי שיפתח ויגוף וכו', ומסתמא אם שהה כדי שיפתח ויגוף וכו' אסור. מפי רבי ז"ל.
<h2>דף סט:</h2>
כיון דקיימא לן כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא שלא יסיר המגופה. וכוותיה דרשב"ג דלא חייש לשיתומא שינקוב נקב קטן בחבית. וא"ת כיון דאמרינן כוותיה דר' אליעזר דלא חייש לזיופא, שהוא דבר גדול שיסיר המגופה, מה הוצרך לומר וכותיה דרשב"ג שהם נקלים לעשות. י"ל דהא קמ"ל, שאם היה אומר דברי ר' אליעזר בלבד, הייתי אומר דוקא להסרת המגופה שהוא דבר גדול לא חיישינן, אבל אם יתחוב סכין בין הנסרים חיישינן, קמ"ל כוותיה דרשב"ג, דלא חייש לשיתומא.
<h2>דף ע.</h2>
כל דבהדי ביזעא שרי, ואף בשתיה דמירתת ולא נגע. דהאי גיסא והאי גיסא אסיר, אף בהנאה, וכשאין נתפס על כניסתו כגנב עסקינן, שהיה לו חלק בהן, דאי נתפס על כניסתו כגנב כוליה שרי.
<h2>דף ע:</h2>
רביתא. תינוקת גויה. חופיא. אשקומא בלעז, והיא אותה רתיחה שנעשית על פי החבית בעוד שהיין חדש. אימר מגבא מגבא דחביתא שקלתה. ודוקא רביתא שאינה יודעת בטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למנגע. אבל גדול מכי חזינן דנקיט חופיא לא תלינן לקולא, ואע"ג דליכא תו שם חופיא. מסוביתא, אשה המוכרת יין בחנות, לשון זולל וסובא [דברים כ"א], סבאך מהול במים [ישעי' א']. מפתחות. ולא סמכא דעתא ליכנס, דנתפסת כגנב.
מתניתין בולשת. חיל, ועל שם שמחפשין את העיר קרי להו בולשת, כדמתרגמינן ויחפש ובלש. לפי שאין פנאי לנסך. כלומר שינסך לע"ז. וא"ת תיפוק לי מסתם יינם, נהי שאינו מנסך מפני הטירדא, אבל מ"מ מפני הטירדא לא יניח מליגע ביין ולשתות, וסתם יינם אסור. תירץ מורי הרב ז"ל דהכי קאמר לפי שאין פנאי לנסך לע"ז, לפי שבשעת המלחמה אין דעתם כלל על הע"ז, ואינם מנסכין לה כלל, וא"כ איסור יין נסך שהוא מן התורה פקע ליה, וסתם יינם לא גזרו בו חכמים אלא משום גזירה דיין נסך, וכיון דפקע ליה יין נסך אין לגזור על השאר ומותר. כת"ר נר"ו.
<h2>דף עא.</h2>
פסק עד שלא מדד. פרש"י פסק עמו מעות עד שלא מדד, דמיו מותרים, בגמרא מפרש טעמא, איכא דמוקים [לה] משום משיכה בגוי קונה, הלכך כשמדדו היינו משיכה וקנייה מיד והוו להו לישראל זוזי גבי גוי בהלואה, ויין נסך לא הוי עד דנגע שם. מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. משום דלא סמכא דעתיה למקניה במשיכה, שמא ירבה לו דמיו, הילכך כי נגע ביה הוי יין נסך ברשותיה דישראל. ואיכא דמוקים לה כשהקדים לו גוי מעות לישראל, ובגמרא מפרש טעמא.
<h2>דף עב.</h2>
משפך. פירוש כלי שפיו רחב מלמעלה, ומלמטה נקב קצר, ומושיבין אותו על פי צלוחיתן של לוקחין שפיהן קצר, ושופכין היין מן המידה לתוכו, והוא יורד לתוך הצלוחית.
גמ' אם יש בהם עכבת יין אסור, כלומר אם נתערב במשפך מעט מן היין אסור, דיין נסך אוסר במשהו. וא"ת למה לי לעכבת יין תיפוק לי משום שהמשפך לח וצריך הדחה, ואם לא הדיחו אסור, כיון שיש בו לחלוחית יין נסך. על כן נראה למורי ז"ל דגרסינן עקבת יין בקו"ץ, ורוצה לומר לכלוך, דכיון שהמשפך מלוכלך ביין נסך, אם לא הדיחו אסור. והכי משמע בירושלמי [ה"י] דגרסינן התם, מה עקבה לכלוך, כד"א [הושע ו'] עקובה מדם.
לטומאה ולטהרה לא הוי חיבור. לטומאה, כגון זב ששופך מים בנצוק על גבי שום דבר, אינו טמא דאינו חיבור. לטהרה, כגון גממית שאין בה ארבעים סאה, וסמוך לה מקוה שיש לו מ' סאה, וניצוק ביניהם, אינו חיבור, והטובל בגממית לא עלתה לו טבילה. ליין נסך הוי חיבור. שהמערה מכלי אל כלי, מכלי כשר ליין נסך, אוסר מה שבכלי העליון דרך נצוק.
<h2>דף עב:</h2>
קטיפי קטופי. שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע הראש התחתון לכלי הגוי, ואי נגע מקמי דליפסוק תו לא מהני קיטוף, דאיתסר ליה בניצוק. נפיצו נפוצי. עימדו מרחוק וזירקו היין לכליו של גוי כולו בבת אחת, כי היכי דלא להוי ניצוק. שפוכאי. פועלים ישראל הרגילין לערות יין מכלי אל כלי. ושדיתו ליה עלויה. שמא תניחו את כל הכלי שמערין ממנו ביד הגוי, והוא לבדו יערה ואסור.
גישתא ובת גישתא מותרין. שני קנים בשיפוע, ומדביקין ראשיהם מלמעלה, ושני ראשיהם פונים למטה, ומניחין אחד מן הראשין בחבית מלאה, עד שמגיע לשוליה, וראש הקנה השני נותן בפיו, ומוצץ מעט עד שעולה היין, ושומטו מפיו ומניח חבית ריקנית כנגד הקילוח, והיין עולה מאליו כולו מחבית לחבית. גישתא ובת גישתא גריר שהרי מאליו עולה, והוי ליה כנוגע בחבית ממש, דהויא ליה כחבית אריכתא. קניש קניז. כלי רחב, ושני קנים או שלשה לפי מה שהוא רחב יוצאין מצדו, ונמשכין ועולין מן היין על יד אותם קנים, ומותר לשתות בהם ישראל וגוי יחד, דכל זמן שזה מוצץ וזה מוצץ אין היין חוזר אל החבית. וא"ת למ"ד ניצוק חיבור ביין האי' [— האיך] זה מותר, אין לך נצוק גדול מזה. והם אומרים שזה אינו הלכה, שהלכה כרב הונא דאמר ניצוק חיבור. ומ"מ קשה עליהם מדאמרינן בגמרא רב פפא שרא למישתי בקנשקניז, איכא דאמרי רב פפא גופיה שתה בקנשקניז, והא הכא שעשה מעשה להיתר וקיימא לן דמעשה רב. והרב ר' מנחם מצרפת ז"ל אמר דודאי דברי מר זוטרא בריה דרב נחמן אינם הלכה, מה שעשה מעשה רב פפא בקנשקניז, לא ששתה הוא וגוי בקנש קניז, אלא עם ישראלים אחרים שתה. וכי תימא ומאי קמ"ל שמותר לשתות עם ישראלים. י"ל דקס"ד שאסור לעשות קנש קניז בזמן הזה, מפני שיש בדבר גודל שמחה, וכל מיני שמחה אסור לעשותם בזמן הזה, קמ"ל רב פפא שהוא מותר. תדע שכשאסר במסכת שבת [ס"ב ע"ב] לעשות מיני שמחה בזמן הזה כגון מיני זמר וזמרא בפומא וכל אותם הענינים, אסר כמו כן לשתות יין בקנשקניז, לפי שיש בו שמחה יתירה. והביא לשם מעשה דרב פפא שהתיר. ומה שהביא לשם כמו כן דברי מר זוטרא, יש לנו לומר דאגב דקתני קנשקניז, תנא נמי כל ענין קנשקניז אגב גררא, כי כן דרך התלמוד לעשות בכמה מקומות. אבל תימה הוא על הרב האלפסי ז"ל שהביא דברי רב הונא דנצוק חבור, והביא דברי מר זוטרא דנצוק אינו חבור. מפי רבי ז"ל.
<h2>דף עג.</h2>
מתניתין יין נסך וכו' יין ביין ומים במים. מים שנתנסכו בודאי לע"ז נפלו במים של היתר, אבל סתם מימן מותרין אף בשתיה.
<h2>דף עג:</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל ומסתברא כוותייהו דהא פלוגתא דאביי ורבא [ס"ו ע"א] בחמירא דחיטי וחמירא דשערי בדרב ושמואל שייכא. ונראה שהרב ז"ל סובר שזאת החמירא היא של תרומה ומשום הכי קא פסיק כרב ושמואל. אלא שהרב ר' יוסף בר יושת ממדינת גאות תלמידו של הרב האלפסי ז"ל העיד, שחזר בו בסוף ימיו ואמר שהלכה כר' יוחנן, דהאי חמירא דפליגי בה אביי ורבא, בחמירא דטבל מיירי שאיסורה במשהו, אבל בשאר איסורין בין במינם בין שלא במינם בנותן טעם כר' יוחנן וריש לקיש.
גמרא חוץ מטבל, דכשם שהתירו במשהו דחיטה אחת פוטרת את הכרי, ה"ה נמי איסורו במשהו. אע"ג דקיי"ל דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ולא קא יהיב טעמא וכו'. תימה הוא אמאי לא קא יהבי טעמא, דכשאנחנו אומרים הלכה כרבי יוחנן, זהו כשחולק עם רב לבדו או עם שמואל לבדו, אבל כשחולק עם שניהם אפשר שאין הלכה כמותו. וכי תימא ריש לקיש קאי כר' יוחנן, אפשר שאין הלכה כריש לקיש לגבי חד מינייהו. מפי רבי ז"ל.
<h2>דף עד.</h2>
מתניתין ואלו אסורין וכו' ובשר בחלב וכו'. יש שהיו רוצים ללמוד מכאן דבשר בחלב במשהו וסוברים דהאי כל שהן דקתני כגון טיפת חלב לקדרה או חתיכת בשר קטנה שנפלה לקדרת חלב, ואפילו אין בה בנותן טעם. כתב רש"י ז"ל וטעות הוא בידם, דהא תנן בחולין [ק"ח ע"א], טיפת חלב [שנפלה] לתוך חתיכת בשר, אם יש בה בנותן טעם אסור, ואם לאו מותר. ועוד דהא מפרשינן בגמרא דתנא דבר שבמנין קתני, כגון חתיכה שבחתיכות. ועוד הא אוקמינן כל איסורין שבתורה שלא במינן בנותן טעם, ואפילו לרב ושמואל דאמרי במשהו, בשלא במינן מודו, ובכולה שחיטת חולין אמרינן בשר בחלב בנותן טעם. אלא ודאי כולה משנתנו בדבר שבמנין מיירי, כדאמרינן בגמרא תנא דבר שבמנין קא חשיב. והכי פירושא דמתניתין, אלו אסורין ואוסרין כל שהן, כל מקום שנתערבו שם, אפילו אחד באלף אוסרין את כולן. יין נסך. חבית באלף חביות. וע"ז. צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות שאינן ע"ז. ועורות לבובין. דהני נמי אסירי בהנאה כדאמרן באין מעמידין [כ"ט ע"ב]. וצפורי מצורע. וחולין שנשחטו בעזרה. איסורי הנאה הן במסכת קידושין [נ"ז ע"א] מפרש להו. ושער נזיר. דאיסורי הנאה הוא, דכתיב [במדבר ו'] ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. ופטר חמור. כל זמן שלא נפדה אסור בהנאה דכתיב [שמות י"ג] וערפתו. ובשר בחלב. חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנותן טעם, וחזרה ונתערבה באלף חתיכות, כולן אסורות בהנאה. שער נזיר. דבר הנמכר במנין הוא כמה גזות בסלע ועושין מהן שקין, לשון רש"י ז"ל, עד כאן. ויש אומרים דודאי תנא דבר שבמנין קתני כדאמרינן בגמרא, אבל יין נסך וע"ז אע"פ שאינן דבר שבמנין אוסרין אפילו באלף, משום דאיסורן חושבן. דהכי אמרינן בירושלמי, שאני יין וע"ז דאיסורן חושבן. ואמרינן בגמרא האי [תנא] תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, דמשמע דוקא דבר שבמנין ואסור בהנאה הוא שאוסר בכל שהוא, אבל חד מינייהו בטיל. וקשה במסכת חולין [צ"ו ע"ב] תנן, חתיכת נבלה שנתערבה בין החתיכות כולן אסורות, ומקשינן [ק' ע"א] ולבטיל ברובא, שאני חתיכה שאינה בטלה שראויה להתכבד בה לפני האורחין, ונבלה אינה אסורה בהנאה, דכתיב [דברים י"ד] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ואפילו הכי אינה בטלה. יש שהיו רוצים לומר שאין הלכה כאותה של חולין, וכן נראה דעת הרב האלפסי ז"ל שלא הביאה, אבל חכמי צרפת ז"ל אומרים דודאי הלכה כההיא דחולין, וכן דעת הרמב"ם ז"ל [פט"ז ממאכ"א ה"ה]. ומה שקשה על משנתינו מאותה של חולין, אומרים ז"ל שמה שאומר בכאן תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה ר"ל תנא תרתי קא חשיב, כלומר לא חשב במשנתינו אלא דבר שיש בו שני דברים איסור הנאה ודבר שבמנין, אבל דבר שאינו אסור בהנאה לא קא חשיב. ומאי דאמרינן בגמרא הרי אלו אסורין למעוטי מאי, למעוטי דבר שאין אסור בהנאה, לאו למימרא שאלו בטלין, אלא הכי קאמר למעוטי דבר שאין אסור בהנאה דלא קא חשיב תנא, אבל הלכה דאפי' אלו אינן בטלין. ודומה לזה מאי דאמרינן בריש ב"ק [ה' ע"א], הרי אלו למעוטי דר' חייא ודר' אושעיא, ומוכח בסוגיא שהלכה כר' חייא ור' אושעיא, ומורי הרב ז"ל מביא סיוע לדבריהם מדתנן בסדר קדשים במסכת תמורה [כ"ח ע"א], אלו אסורין ואוסרין כל שהן הרובע והנרבע והאתנן והמחיר והטרפה וכו'. ומקשה בגמרא מאי שנא דגבי קדשים קא פריש תנא בין איסורי הנאה בין איסורי אכילה, ואילו גבי חולין לא קא פריש אלא איסורי הנאה בלחוד, ותירץ תנא קאי בע"ז ובעי לפרושי איסור יין נסך, וכיון דפריש איסור יין נסך, פריש נמי כל מילתא דדמיין ליה אלמא משמע דלא חשיב אלא דברים הדומין ליין נסך שאסור בהנאה. ודבר שבמנין כפירש"י ז"ל. מפי מורי הרב ז"ל.
כתב הרב האלפסי ז"ל וליתיה להאי כללא, דקיימא לן חמץ בפסח אסור ואוסר כל שהוא. תימה הוא על הרב האלפסי ז"ל שהביא ענין זה, שמה שאמרו חמץ בפסח אוסר כל שהוא, דוקא כשנתבשל בקדרה, אבל כשנתערב כזית חמץ עם אלף זיתים אינן אסורין, דכיון שאינו דבר חשוב בטיל ברוב, וכן מוכח בפסחים. אבל אם נתערב מחמץ דבר חשוב כגון ככרות אוסר כל שהוא, דהכי אמרינן בגמרא וליתני ככרות של חמץ בפסח, כבר תני להו תנא ר' עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית דדבר חשוב הוא.
מתניתין יין נסך ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית [של יין נסך]. אבל יין ביין כולו אסור בהנאה. סתם יינם אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין, וכן הלכה.
<h2>דף עד:</h2>
מתניתין גת של אבן שזפתה גוי. ודרך להשליך בזפת מעט מן היין כדי להסיר המרירות מן הזפת, ולמ"ד [ל"ג ע"א] כזורק מים לטיט הוי, אפשר ששם בזה הזפת יותר ממה שראוי להשים. מנגבה. בגמרא מפרש במים ואפר. של עץ. דבעא זפת טובא ובלעה מיין טפי יקלוף. גמרא אבל דרך בה. לא סגי בניגוב אלא בקילוף, דמתוך הדריכה מתבקע הזפת, ובולע יותר, וצריך קילוף. מחץ. כלי שדולין בו יין מן הבור לחביות. הגת והמחץ והמשפך בשל חרס עסקינן, מדקתני סיפא ושל עץ ושל אבן. ובשאינן מזופתין מיירי, מדקתני סיפא ואם היו מזופפין, מכלל דכולה רישא בשאין מזופפין. ומודה ר' בקנקנים של חרס של גוים, אע"פ שאינם מזופפין, שאסורין עד שלשה ימים ומערן, כדאמרינן באין מעמידין [ל"ג ע"א] מכניסו לקיום, כנוס קנקן לקיום הוא, ששוהה היין בו זמן מרובה. ושל עץ ושל אבן מנגבן והם טהורים דברי הכל, כל זמן שאין מזופפין. ואם היו מזופפין אסורין עד שיקלף. והא אנן תנן בשל אבן אפילו זיפתה מנגבה דברי הכל [ולרבי ינגב בשל עץ והכא קתני אפילו בשל אבן דברי הכל] אסורין, קשיא בשל אבן דברי הכל אדברי הכל, ובשל עץ קשיא דרבי אדרבי. מתניתין דלא דרך בה, הלכך בשל אבן דברי הכל בניגוב סגי ליה, ובשל עץ לרבי ינגב. ברייתא דדרך בה, הלכך אפילו של אבן בעי קילוף, וכל שכן של עץ. מדקתני של עץ ושל אבן ינגב, ואע"פ שאינם זפופין, משמע דמאי דקתני במתניתין גת של אבן שזפתה גוי וכו' לאו דוקא זפותה, אלא ע"פ שאינה זפותה בעיא ניגוב, והכי קתני גת של אבן אע"פ [ש]זפותה סגי לה בניגוב מפי רבי ז"ל. כי [הוה] משדר גולפי. כדים ריקים. סחיף להו אפומייהו. פירש"י ז"ל נותנם בדוסקיא ופיהן למטה חותם בתוך חותם. וחתים להו אבורזייהו, חותם [את] פי השק כלפי שוליהן. קסבר כל כלי שמכניסו לקיום, אפילו אין מוסרו ביד גוי אלא לפי שעה, גזרו ביה כיין עצמו, כי היכי דלא ליתי לשהוייה ביד גוי. וקשה על פירוש רש"י ז"ל שהרי בחומץ שלנו ביד גוי די בחותם אחד, כיון דלאו בר ניסוך לא טרח ומזייף, ואם כן בכדים ריקים איך נצריך חותם בתוך חותם. על כן יש לפרש דבחותם אחד מיירי. סחיף להו אפומייהו. כלומר מהפך על פיהם סלים של דקל, שלא יוכל להסירם אגב דוחקן, אלא אם יפסידן. וחתים להו אבורזייהו, ואותם הנקבים שהיו בשוליהן כדי להוציא היין משם היה חותם אותן. מפי רבי ז"ל.
<h2>דף עה.</h2>
כתב רש"י ז"ל תרתי תלתא. ברטיבתא תרתי אפר ומים, ביבישתא [תלת] מים תחלה ואח"כ אפר ומשפשף אח"כ מים. תלתא וארבע. רטיבתא תלת אפר ומים ואפר, ואע"פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא חשיב, דלאו לשום ניגוב אתו, אלא לנקותו מן האפר. וארבע ביבישתא, מים ואפר ומים ואפר, ומיא בתראי לא חשיב. רב לא בעי אפר אלא חדא זימנא, ושמואל בעי תרי זימני בין ביבישתא בין ברטיבתא. בפום בדיתא מתנו לרב תלת וארבע כדפרישית. ולשמואל ארבע ברטיבתא וחמש ביבישתא, דקא חשיב מיא בתראי, ולא פליגי רב ושמואל להאי לישנא דפום בדיתא אלא רב לא חשיב מיא בתראי, ושמואל חשיב מיא בתראי. ואית דפרשו ולא פליגי הנך דסורא ודפום בדיתא אלא דסורא לא חשיב מיא ודפום בדיתא חשבי להו, אבל רב ושמואל פליגי, והכי פירושא תלתא ברטיבתא כדקאמרת, אבל ביבשתא ארבע מים ואפר ומים ואפר, לכולהו בעי' [אפר] תרי זימני. ובפום בדיתא מתנו לרב תלת וארבע, ביבישתא תלת מים ואפר ומים, והיינו נמי כדסורא והיינו נמי דפום בדיתא אלא דהני קא חשבי מיא בתראי, וברטיבתא ארבע אפר ומים ואפר ומים, ולשמואל ברטיבתא ארבע, ביבשתא חמש, מים ואפר מים ואפר ומים, דביבישתא נמי תרי זימני אפר, ולא פליגי הנך דסורא ודפום בדיתא וכו', אבל רב ושמואל פליגי ביבישתא בין בדסורא בין בדפום בדיתא דרב לא אמר באפר אלא חדא זימנא, ושמואל בעי תרתי זימני. לשון אבא מרי והוא הנראה בעיני. והראשון לשון מורי.
רווקי. משמרת כמין שקין שנותנין בהן שמרים להוציאן (מן) [את] היין. דמזיא. של שער אדם דלא בלעי. כיתנא. בלעי טפי מדעמרא. דיקולי. סלים של דקל. חלאתא. כוורת של שבטים שנותנין בהן יין. הכי גרסינן דחיטי בחבלי דצארי. שתפורים בחבלים של צרי דקל. דצבתא. מין גומא. שרי להו. מתירן ואחר כך מנגבן שהיה נבלע בקשרים. ע"כ לשון רש"י ז"ל.
<h2>דף עה:</h2>
מתניתין הלוקח כלי תשמיש וכו' את שדרכו להטביל. כלומר כלי הראוי לטהרו בטבילה, ואין צריך תיקון אחר, כגון כלי שתשמישו על ידי צונן. יטביל ותו לא צריך להגעיל במים רותחין כמו כלי שתשמישו ברותחין, דהיינו יורות וקדרות של מתכת יגעיל. ובגמרא מפרש תנא דבעי נמי טבילה. ילבן באור. כדמפרש ואזיל. השפוד והאסכלא שתשמישו ע"י צלי. כל דבר אשר יבוא באש [במדבר ל"א] שנשתמשו בו בני מדין ע"י האור. תעבירו באש. כעין שבלעו לאיסור. וטהר. קרא יתירא הוי האי וטהר. במי נדה יתחטא. בכלי מדין כתיב. בכל דהו. ואפילו במקוה חסר. זווא דסרבלא. מספרים שגוזזים בהם בגדי הצמר. כלי סעודה אמורין באותה פרשה. דהא כתיב כל דבר אשר יבוא באש, ואין דרך להשתמש ע"י האור, אלא כלים דכל צרכי סעודה, ובהנהו כתיב וטהר דהיינו טבילה, אבל זווא דסרבלא לא. הכי גרסינן הואיל וכי נשברו יש להן תקנה ככלי מתכת דמו. וכי מתבר חזו לתקונינהו על ידי התכה, ככלי מתכת דמו, ובעו טבילה. קוניא. תחילתו של חרס, וחופין אותו בחופיא של אבר, ותשמישו ע"י צונן. משכנתא. בעיא ולא איפשיטא ותלינן לחומרא דספיקא דאורייתא היא.
<h2>דף עו.</h2>
אלא קדרה בת יומא. שבישל בה גוי היום, אבל בישל בה אתמול כבר הפיג טעמו בלינת הלילה, ושוב כשיפלוט בתבשיל אחר אינו אלא לפגם. ע"כ לשון רש"י ז"ל.
<h2>דף עו:</h2>
מה בולעו בניצוצות כך פולטו בניצוצות. כלומר כשם שהשפה בלעה האיסור ע"י הניצוצות וניתזין מן הקדרה, כך פולטת אותה בניצוצות היוצאין מרתיחת המים על השפה. נועצה עשרה פעמים בקרקע. אומר רבינו יעקב ז"ל שהוא הדין שאם ישפשף הסכין יפה באפר ומים, שמועיל לו כמו נעיצה בקרקע עשרה פעמים, והני מילי לאכול בה צונן. וא"ת ומה צריך כל כך לצונן, הלא די לו בטבילה, י"ל דאגב חורפא דסכינא מבלע בלע, ולפיכך הצריכו גם לצונן נעיצה בקרקע עשרה פעמים. מפי הרב ז"ל.
